את אומרת שאני מאכזבת אותך?! את איכזבת אותי כל החיים.

את מופתעת למה אני לא מספרת לך דברים ולאבא כן, למה אני רוצה להיות איתו כל הזמן ואיתך לא, זה בגלל ההתנהגות היומיומית שלך שהיא בלתי נסבלת, לא יכולה לשמוע את הקול שלך יותר, את מבחינתי נכשלת בתפקיד ה"אמא", כל פעם שאת בסביבה שלי אני לחוצה, תמיד חושבת פעמיים לפני שאני מוציאה מילה מהפה, את משתקת אותי, משתקת אותי מבחינה של להגיד את כל מה שאני חושבת, כל פעם בריבים שלנו אף פעם לא אמרתי באמת את מה שאני חושבת, תמיד שמרתי את זה בפנים, בגלל זה כל הזמן שתקתי, ואת עוד מתעצבנת שאני שותקת ולא מוציאה מילה מהפה.

את נכשלת כאמא ושום דבר שתעשי לא ישנה את העובדה הזאת. גם אם תלכי למיליון פסיכולוגים ותנסי לשנות את ההתנהגות שלך, זה לא ישתנה, כי את כזאת, מחפשת לריב, יש לך עיניים קרות, התנהגות שגורמת לי להתרחק ממך.

גם כשאת מנסה להיות רכה, אוהבת, מנשקת ומחבקת, זה מגעיל אותי, מגעיל אותי שאת כזאת כי אני יודעת שזה מזויף, ועוד דקה או שתיים את תתעצבני על כלום.

אני רואה אימהות במשפחות אחרות אני פשוט מקנאה, האם והבת הן החברות הכי טובות, ואל תגידי לי שזה ככה בכל משפחה כי זה לא.

יש לי הרבה כעס וטינה כלפיך, שאני בספק אם יום אחד הכל יעלם.

זה שהיה לך קשה בילדות, את לא צריכה להוציא את זה עלי, אסור לך להוציא את זה עלי.

אני יודעת מה הגורם למי שאני היום, את הורדת לי את הביטחון העצמי לאפס, אני ביישנית יותר מידי, אני חושבת מחשבות שילדה בגילי רגילה לא אמורה לחשוב, זה התחיל מגיל קטן וזה נמשך עד עכשיו, לי נמאס לחיות בפחד בבית שלי.

למה אני צריכה להסתגר בחדר כדי להרגיש חופשיה?

את רוצה שאני אלך לפסיכולוג, אבל את לא מבינה שהכל בגללך. רק בגללך.

את זאת שצריכה ללכת לפסיכלוג ולטפל בעצמך, בבעיות שלך.

אבא יודע להקשיב, לפרגן, לחבק, לנשק, לצחוק, להיות רגוע באופן כמעט תמידי.

למה כל פעם שאבא צועק עלי אני לוקחת את זה כל כך קשה? ואיתך, כל פעם שאת צועקת אני פשוט מגלגלת את העיניים ורק מחכה שתרגעי.

אני יודעת שבתור אמא זה קשה לעכל ולהבין את כל מה שאני כותבת לך עכשיו, אבל חשוב שתדעי, וחשוב שתדעי גם איך לשפר את עצמך.

ואני מבטיחה- ברגע שיהיה אצלך שיפור (למרות שאני לא מאמינה שזה יקרה), אני מבטיחה שבצורת המחשבה שלי כלפיך, הכל ישתנה.

אני אומרת את זה עם המון זלזול כי אני לא מאמינה שזה יקרה בחיים.

כל פעם שבאים לבית אנשים, או שאנחנו אצל אנשים אחרים, את פתאום אישה אחרת, פתאום את טובת לב ושמחה, אמא למופת.

זה מגעיל אותי, כי אף אחד לא יודע מה קורה כשאת לא בסביבת אנשים, וזה נשמע לך הגזמה אבל אני יודעת טוב מאוד ורואה את ההבדל בצורה ברורה ביותר.

אני לא יכולה לסלוח, ואני לא חושבת שאני אסלח בעתיד.

עריכה:

היא קראה את המכתב, כשהבאתי לה את המכתב אמרתי לה לבוא לחדר שלי כדי שנדבר, היא לא באה.

פרק 5.

הבירה נזרקה על הרצפה. לרגע פחדתי. אני מפחדת מהתגובות של רן? איך זה הגיע למצב כזה?

העפתי מהר את הבחור שנצמד אלי במבט מאיים ודחיפות קלות, הוא קלט את המסר.

רן התקדם אלי בצעדים מהירים לא מסיר את מבטו מהבחור, הוא חלף על פניי כאילו אני אוויר, הוא התקדם לעבר הבחור בצעדים גדולים, ידעתי מה הולך לקרות.

וזה קרה.

הבחור נזרק על הרצפה כשהאף שלו מדמם, מתחנן לרן שיפסיק.

רצתי לרן והחזקתי אותו.

"תפסיק!" צעקתי עליו, נסערת.

רן לקח את ידי והוביל אותי החוצה, עדיין מתנשם בכבדות.

"מה עובר עליך?!" צעקתי עליו.

"הוא נגע בך.." רן ניסה להשתלט על עצמו, היה נדמה שהוא מתאפק לא לרוץ שוב ולהכות את הבחור.

"אתה חייב להתחיל להשתלט על הקנאה שלך" התיישבתי לידו, כועסת.

הוא חיבק אותי, התרככתי מידי.

"אני מצטער" הוא נישק אותי.

"בוא נלך הביתה" קמתי ממקומי, קצת מצוברחת.

"מה? למה? בואי נלך למסיבה" הוא קם אחרי וליטף את ראשי.

"אין לי כבר מצברוח" שילבתי את ידי והסתכלתי על הדשא.

"לא סלחת לי עדיין" הוא אמר בקול שקט.

"סלחתי, פשוט בא לי הביתה, סתם להתכרבל מתחת לשמיכה ולראות סרט עם שוקו חם" עשיתי פרצוף מתפנק.

"בשבילך, הכל. בואי" הוא לקח את ידי, הלכנו לכיוון האוטו מחובקים.

"רגע, ליטל" נזכרתי בה, שכחתי שנטשתי אותה לגמרי.

חיפשתי אותה בכל הבית, בחדרים, ברחבה, בבר, בכל מקום.

פתאום נתקלתי במשהו לא צפוי.

"ליטל??" הפרדתי את הבחור שלא הצלחתי לראות את פניו משפתיה של ליטל.

"יניב?!" הייתי בשוק.

שניהם חייכו אלי במבוכה.

"סוף סוף באמת" חיבקתי את שניהם בשמחה.

"הכל הסתדר עם הקנאי?" ליטל שאלה.

"כן, אבל אנחנו הולכים הביתה, אין לנו מצב רוח למסיבה" הסברתי.

"אחי! לא ראיתי אותך המון זמן!" רן הופיע משום מקום וחיבק את יניב.

"אתה יודע, עבודה, אין לי זמן לנשום" הוא צחק וחיבק אותו שוב.

נראה לי שיניב היה קצת שיכור, זה היה מצחיק ומוזר לראות את זה, אף פעם הוא לא השתכר לידי, או שאני בסביבה.

"אחותי המדהימה! כמה שאת יפה" יניב חיבק אותי וגרם לי לצחקק.

"רוצה? זה ממש טעים" ליטל דחפה לי כוס ליד.

"מה זה?" שאלתי, מריחה את המשקה הירוק שהיה לי ביד.

"זה טעים, תטעמי" היא חזרה להתנשק עם יניב.

לקחתי לגימה, זה באמת היה טעים.

אני לא זוכרת כמה שתיתי, אבל זה היה לפחות ארבע כוסות.

מנקודת המבט של רן:

הגענו הביתה, מיכל הייתה שיכורה לגמרי, נאלצתי לסחוב אותה, כמעט נפלתי יחד איתה.

היא צחקה כל הזמן, היה נראה לרגע שהיא מאושרת, אבל מהר מאוד הבנתי שהאלכוהול מדבר.

"אני שיכורההה!!" היא צעקה וקפצה על הספה. צחקתי לעצמי.

"בואי לפה מטורפת, לא מבין למה שתית כל כך הרבה" הרמתי אותה מהספה, היא התנגדה.

"בוא לפה" מיכל אמרה בקול הסקסי שלה, תמיד שהיא דיברה בקול הזה ידעתי שהיא רוצה סקס, אבל לא כשהיא שיכורה לעזאזל!

"מיכל, לא..." היא התחילה להוריד לי את החולצה.

"את שיכורה, תפסיקי" היא נישקה אותי בצוואר, ההרגשה הייתה טובה.

"די" התנתקתי ממנה.

"אני לא יכול לעשות לך את זה כשאת שיכורה, קומי עכשיו את הולכת למקלחת" פקדתי עליה.

מיכל הסתכלה עלי בעיניי פודל, לפתע התחילה לבכות.

"אתה לא אוהב אותי יותר" היא בכתה את הבכי שאני כל כך נמס כשאני שומע אותו, הלב שלי מת באותו רגע.

"די יפה שלי אל תבכי.. בטח שאני אוהב אותך את פשוט שיכורה ואני לא מוכן לשכב איתך כשאת ככה, זה רק כדי לשמור עליך" ליטפתי את שיערה, כמו שהיא אוהבת.

"אני מאוד מקווה שאתה אומר אמת" היא שמה את ראשה על בטני החשופה.

"אני אומר אמת יפה שלי, רק אמת" המשכתי ללטף אותה.

לאחר כמה דקות היא נרדמה, הרמתי אותה ולקחתי אותה לחדרה.

מיכל:

"יפה שלי, בוקר טוב" רן ליטף את ראשי, שהיה כואב בטירוף.

"מה... למה הראש שלי עוד שניה מתפוצץ" החזקתי אותו, שוקלת התאבדות, הכאבים היו בלתי נסבלים.

"שתית אתמול, היית גמורה" רן חייך חיוך קטן.

"עשיתי שטויות?" מיהרתי לשאול בדאגה.

"אהה.. קצת, אבל הכל בסדר" הוא נישק אותי נשיקה קטנה בפה.

"לא שכבנו נכון?" הייתי חייבת לשאול, זה ידוע שכשאני שיכורה אני חרמנית ביותר.

"לא יפה שלי, קחי אקמול" רן דחף לי כדור ומים ליד.

שתיתי מהר את הכדור, רק שהכאב יעבור.

-כעבור חודש-

התקשרתי לליטל בבכי.

"אני צריכה אותך" אמרתי בקול חנוק.

"תרגעי, אני בדרך"

כעבור כמה דקות ליטל הייתה בחדרי.

"המחזור שלי מאחר" אמרתי בכאב.

שבוע טוב לכולם.