|
מה פשר הרפיון שמפגין המטבע האמריקאי בשוקי החליפין?
פרשנים יודעי-כל ומסבירי-כל מתרצים את חולשת הדולר באי-ודאות ערב הבחירות לנשיאות ארה"ב; בנסיגה במדד אמון הצרכנים לשפל בן שבעה חודשים; בהתייקרות הדלקים; בחשש להאטה בקצב הצמיחה; בהעדר הלימות בין הגידול בתפוקה לגידול בתעסוקה; ועוד כהנה וכהנה.
הסברים אלה לוקים בחסר, שלא לומר נקודתיים ומצוצים מן האצבע: שיעור הצמיחה בארה"ב, 3.7% בחישוב שנתי, כפול מזה שבאיחוד האירופי וגבוה מזה שבשש מדינות ג'י-7 (המתועשות) - שמטבעותיהן מאמירים מול המטבע האמריקאי.
הוא הדין לגבי שיעור האבטלה בארה"ב, 5.4% מכוח העבודה, הנמוך הרבה מזה שברוב המדינות המתועשות; וכן לגבי כוח הקנייה של הדולר בארה"ב, העולה לאין ערוך על כוח הקנייה של שווה-דולר (כ-106 ין וכ-0.80 יורו) ביפאן ובאיחוד האירופי.
גם בהפרשי ריבית, המקרינים לעתים על יחסי גומלין בין-מטבעיים, אין כדי לתרץ את חולשתו של המטבע האמריקאי: ריבית הבסיס הדולרית, 1.75%, גבוהה מ(נאמר) ריבית הבסיס הינית והשווייצית ונמוכה רק ב-0.25% מריבית הבסיס היורואית. בהקשר זה, ראוי להדגיש כי דווקא כשעמד פער הריביות ביו היורו לדולר על 1% (כששפלה ריבית הבסיס הדולרית ל-1%), היה שוויו של הדולר גבוה משוויו היום.
מה, אם כן, גורם לרפיונו של הדולר בשוקי החליפין?
שתי פצצות זמן מתקתקות: (1) גירעון הסחר והשירותים של ארה"ב, המיתמר ליותר מ-600 מיליארד דולר בשנה, כ-6% מן התוצר המקומי הגולמי; ו-(2) הגירעון התקציבי של ארה"ב, המיתמר ליותר מ-450 מיליארד דולר בשנה (ועוד ידו נטויה), ומתפיח את חובה הלאומי לממדים חריגים במונחי תמ"ג מקובלים.
הגירעון במאזן הסחר והשירותים מבטא פער שלילי בין שווי כלל הסחורות והשירותים שמייבאת ארה"ב לכלל הסחורות והשירותים שהיא מייצאת. כל דולר בגירעון משקף חוב של ארה"ב למדינות העולם.
הגירעון התקציבי של ארה"ב הוא הפער השלילי בין הכנסות המדינה ממסים, ממכסים מקנסות וכדומה, להוצאותיה - על חינוך, בריאות, ביטחון, מאבק בטרור, המלחמה בעיראק ובאפגניסטן, תשתיות ועוד. שיעורו מעצים את חובה של ארה"ב לאזרחיה ולזרים, שרכשו שטרי אוצר ו/או איגרות חוב שהנפיק האוצר האמריקאי.
בהנחה שייבצר משני הגירעונות התאומים להתמיד לנצח, מתבקשות שתי קושיות:
* היש תרופה לגירעונה התקציבי של ארה"ב?
עקרונית, כן: על ידי צמצום הדרגתי בהוצאות הממשל, כפי שמבטיח הנשיא ג'ורג' בוש; ו/או על ידי העלאת מסים, בעיקר אלה המושתים על השכבות המבוססות, כפי שמציע המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ון קרי.
תסמונת הפרה והעגל
* היש תרופה לגירעון הסחר והשירותים של ארה"ב?
עקרונית כן: (1) על ידי עידוד היצוא וצמצום היבוא, באמצעות פיחות בשערו של הדולר; (2) על ידי דרבון החיסכון והצריכה של תוצרת מקומית - שתתחרה באיכותה ובמחיריה במרכולת שמשווקים זרים לארה"ב; ו-(3) על ידי הפחתת החיסכון ועידוד הצריכה והיבוא בקרב שותפות הסחר של ארה"ב.
מדוע מתמהמהת ארה"ב באימוצן של תהליכי ההבראה הנזכרים לעיל?
(1) בגלל התלות הסימביוטית בין פרה מיניקה לעגל יונק, המאפיינת זה כבר את יחסי הגומלין בין ארה"ב לנושיה. לרע או לטוב, נכונות (שלא לומר להוטות) שותפות הסחר של ארה"ב (בעיקר, אך לא רק, ביבשת אסיה) ומשקיעים זרים לממן את גירעונותיה הכרונים על ידי תיעול חלק מעתודותיהם וחסכונותיהם לנכסים ולאפיקי השקעה דולריים. יתרות המטבע הזר של סין בלבד נאמדות ב-450 מיליארד דולר.
עד כה קיזזו תנועות הון אלה במידה רבה את הגירעונות השוטפים במאזני הסחר, השירותים והתקציב של ארה"ב.
(2) משום שסעיפים נכבדים בסעיפי ההוצאה התקציבית צפידים וקשים לקיצוץ, בהם השקעה בתשתיות, בביטחון, בחינוך, בבריאות ועוד.
(3) משום שהארכת תוחלת החיים מאדירה (לא רק בארה"ב) את העומס הפנסיוני והבריאותי על תקציב הממשל.
מה יותר מאיים - גירעון הסחר והשירותים של ארה"ב או גירעונה התקציבי?
מן הסתם, גירעונה התקציבי, המתפיח את חובה של המדינה (בעיקר) לאזרחיה, לצאצאיהם ולצאצאי-צאצאיהם. לעומתו, נופל נטל גירעון הסחר והשירותים (בעיקר) על זרים מחזיקי-דולרים.
היכולה מדינה לפשוט רגל?
עקרונית, כן; לפחות, לתקופות קצרות, שבהן היא נהיית חדלת פירעון ושומטת את חובותיה, כפי שקרה למדינות דרום מזרח אסיה, לרוסיה, למקסיקו ולארגנטינה (פעמיים) בעשור האחרון.
העלולה חולשת הדולר להפשיט את רגלה של ארה"ב?
לא בעתיד נראה לעין; שכן עד כה, בין שרירי בין מקרטע, לא הקרין שוויו של הדולר על דירוג האשראי של ארה"ב. ספק גם אם יהיה בדולר רפה כדי לערער משמעותית את מעמדו המסורתי כמטבע רזרבי.
כלום מכביד רפיונו של הדולר על כלכלת ארה"ב?
התשובה לתהייה זו אינה חד משמעית. מצד אחד, נתונים מעייניו של האמריקאי הממוצע (למעט האמריקאי התייר), לכוח קנייתו (הגבוה יחסית) של הדולר בארה"ב, לא למעמדו מחוץ לגבולותיה. מצד אחר, עלול דולר חלש להרתיע זרים מהגדל את אחזקותיהם הדולריות ולדרבנם להעתיק חלק מעתודותיהם והשקעותיהם לאפיקים לא-דולריים.
היש ברפיונו של הדולר כדי להביך מדינות אחרות?
כן: (1) משום שהוא משפיל את שווי נכסיהן והשקעותיהן הדולריים; ו-(2) משום שדולר רופס מצמצם בהכרח את היקף יצואן לארה"ב. לכן סביר שמדינות כיפאן, סין ואחרות, שיצואן לארה"ב מרכיב מרכזי בכלכלתן, יעשו כל שביכולתן לסעוד את הדולר בחוליו.
איך?
על ידי הימנעות מחיסול אחזקותיהן הדולריות, או אף על ידי הגדלתן.
היהיה במאמציהן של ישויות אינטרסנטיות זרות כדי למנוע מפולת בשערו של הדולר?
הדבר תלוי בנחישותם של פעילי שווקים וספקולנטים: אם יציפו את שוקי החליפין במכירות-חסר מאסיוויות של דולרים, כפי שעשו בעת המשבר המוניטרי שפקד את מדינות הקהילה האירופית לפני כתריסר שנים (הימור הכרוך בסיכון, אם ייכשל), ספק אם יהיה בכוחן של התערבויות אנטי-מגמתיות שלובות של כל הבנקים המרכזיים בעולם כדי לבלום סחף בשערו של הדולר. | 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
