פתחים סמויים מהעין

מקור: The Marker

הסוד של גלדיס 07:09 | 30.12.2004 איתן אבריאל

גלדיס הולם לא עשתה שום מעשה יוצא דופן בחייה. היא היתה מזכירה בחברה לציוד רפואי בשכר חודשי של 1,250 דולר, התגוררה בדירת שני חדרים, ולאחר 41 שנים בעבודה פרשה לגימלאות. גם בני הזוג דונלד ומילדרד אוטמר לא התבלטו. הם גרו בבית צנוע בברוקלין שבניו יורק, וככלי תחבורה השתמשו ברכבת התחתית. הולם מתה בגיל 89 בני הזוג נפטרו בגיל 90. זו וגם אלו אלמונים במותם כפי שהיו בחייהם. היום גלדיס הולם ופרופ' דונלד אוטמר הם גיבורי תרבות אמריקאיים.

גלדיס הולם הדהימה את הכל כשהתגלה כי הורישה את כספה לבית החולים המקומי לילדים. נו טוב, לא סתם הורישה סכום סמלי. המתנה הסתכמה ב-18 מיליון דולר, לא פחות. באותו יום לא היה איש בארצות הברית שלא ידע מי היא גלדיס הולם - ובעיקר איך צברה את כספה. לא, הגב' הולם לא זכתה בפיס, גם לא מצאה אוצר באחד מקירות דירתה הקטנה. בכל שנה גלדיס הולם השקיעה את הבונוס שלה בשוק המניות, על פי המלצת הבוס שלה. "כשהוא קנה 1,000 מניות, היא היתה קונה 10", הסביר ידיד. הולם מעולם לא מכרה אף לא מניה אחת, וכך צברה ניירות ערך בשווי הנקוב.

בני הזוג אוטמר לא התייעצו עם הבוסים. לא היה להם צורך בכך. בשנת 1960 הם השקיעו 50 אלף דולר אצל ידיד, איש שוק ההון, ואלה הלכו ותפחו. "תפחו" היא אפילו מלה חלשה מדי, ואולי נכון יותר לומר התנפחו למימדים מפלצתיים. עם מותם הורישו בני הזוג סכום של 800 מיליון דולר. החבר, נגיד כאן במאמר מוסגר, היה וורן באפט - והחברה שהשקיעו בה היתה ברקשייר התאווי.

כולם רוצים לדעת את סוד העושר, להכיר את הדרך אליו. דרך אחת כזאת, שהולידה בעשור האחרון מאות מיליונרים צעירים כאן בישראל, היא להמציא פטנט טכנולוגי ולמכור אותו. דרך אחרת היא לפתח עסק בסיסי יותר, כמו שעשה ריי קרוק, אביה של רשת ההמבורגרים מקדונלד'ס כשמלאו לו 55 שנה. מומחי ההשקעות מצדם יתרמו לנושא את חלקם בעזרת הסברים כלכליים וגרפים צבעוניים. אבל יותר מן ההסברים, יותר מן הגרפים, מקובל על האמריקאים כלל אצבע אחד: מי שחי על פי יכולתו וצורך פחות ממה שהוא מכניס, וגם מקפיד להשקיע בכל חודש סכום קבוע במניות של חברות בורסה, יזכה בערוב ימיו לעדנה פיננסית.

זו גם המסקנה העיקרית של סדרת הניתוחים, הסקרים וההמלצות שמציג גיליון דצמבר של המגזין Themarker. אלא שרובנו לא מצליחים - אולי לא רוצים - להסתפק במה שיש לנו. תרבות הצריכה האגרסיווית, מתקפת הפרסומות, הלחץ החברתי והמלחמות בין המעמדות - כל אלה הופכים את המאמץ לחסוך כסף לכמעט בלתי אפשרי.

המערכת הפיננסית כולה מאיצה בנו לקנות עכשיו מוצרים בכסף שאין לנו - במשכנתא, בכרטיס אשראי, בהלוואה מהבנק - ורבים מתפתים. יש לנו גם תירוץ נוח. במדינה המטורפת שלנו אין לדעת מה ילד יום, אנחנו אומרים לעצמנו, ולכן עדיף להיות היום ולא לחשוב יותר מדי על המחר.

לא צריך כמובן לחיות כמו גלדיס הולם או כמו הזוג אוטמר. לאלו לא היו ילדים, הם לא קנו מכוניות חדשות ולא יצאו לחופשות בחו"ל, במקום ליהנות מהכסף או לפחות מחלקו הגדול - הם הורישו אותו במלואו לאחרים. אבל יש כנראה גם שביל זהב בין גלדיס הולם ובין רבים מאתנו, שחיים על אשראי וכבר משכו את כל זרם ההכנסות שלהם לעשר השנים הקרובות. הצעד הראשון בדרך זו הוא לשבת פעם אחת עם עיפרון ודף נייר - ולעשות חשבון. כמה כסף אתם שמים בצד, כמה יהיה עליכם להוציא, ועל בסיס הערכה שמרנית - כמה כסף יהיה לכם כאשר תפסיקו לעבוד.

לאחר שתקבלו מושג בסיסי על מצבו של דו"ח הרווח וההפסד שלכם ועל ההשלכות שלו בתכנון פיננסי לטווח ארוך קצת יותר, שימו לב לעוד דבר: זמן שווה כסף. זו לא קלישאה אלא עובדה מתמטית; כסף שמושקע, לא חשוב כמה, הולך וגדל עם הזמן, וככל שהזמן עובר - קצב הגידול שלו עולה. זה טוב ויפה ומעודד השקעה לזמן ארוך, אבל העיקרון הזה פועל גם בכיוון ההפוך: אם לוקחים משכנתא או הלוואה אחרת - ככל שטווח הזמן של ההחזר ארוך יותר, כך סכומי הכסף שעליכם להחזיר גדולים יותר. במקרה הזה הבנק הוא שמשקיע בכם והוא שנהנה מתוצאותיו הכמותיות של הפתגם "זמן שווה כסף".

חוץ מהזמן, הגורם החשוב ביותר בדרך לעושר לרווחה הוא התשואה - הרווח על ההשקעה. אלא שככל שהתשואה גבוהה, כך עולה גם הסיכון ומאלץ אתכם להתמודד עם שניים מבין המניעים האמוציונליים ביותר: חמדנות וחששנות. למרות הצניעות והפשטות, גלדיס הולם לא חששה ממפולת. היא לא ניסתה לתזמן את השוק, לא מיהרה לממש ולצאת לפני העדר או להיכנס לפני כולם. היא השקיעה את מה שלא נדרש לה כדי לחיות - והפכה למיליונרית.