זיו אשר    12.3.2000

חרות ודטרמיניזם

תפיסת האבסורד של קאמי

 אלבר קאמי (1913-1960) היה סופר ופילוסוף. את ספרו ה"מיתוס של סיזיפוס", עליו מתבססת עבודתי, כתב ב1940- על רקע מלחמת העולם השניה. הספר עוסק בשאלות קיומיות בדבר משמעות החיים ובעיית ההתאבדות כשהאבסורד משמש הנחת מוצא. נראה כי למושג האבסורד אין תקופה מתאימה יותר להתגבשות מאשר התקופה בה פקד את האנושות אחד האסונות הגדולים ביותר. כלומר, לנוכח המציאות  שהפכה כה קשה וכה אבסורדית בעקבות מאורעות תקופה זו, ברור הוא העיסוק  בשאלות של דרכי התמודדות עם עולם כזה, כאשר השאלה  המרכזית  היא: האם נוכח ההכרה בטיב העולם הנורא שסביבנו הפתרון היחידי הוא התאבדות?

ע"פ ההגדרה המילונית היבשה המושג אבסורד הוא "חוסר הגיון, שטות, דבר שאינו מתקבל על הדעת". קאמי אינו מגדיר מושג זה בספרו באופן מילולי קונקרטי אלא משתמש בו יותר כמונח המאפיין את התחושה הקיומית של האדם. תחושה זו, לדבריו, נובעת משתי סיבות:

1)     העולם הינו דינאמי, משתנה ללא הרף , תמיד נמצא בתהליך. לאדם לא ניתן בשום רגע להבין את העולם באופן אחיד ובהיר (לדוגמא: כיוון שהאדם הפועל בתוך העולם הוא יצור בעל איכויות של חירות מן הנמנע לצפות באופן מדוייק את שינויו בכל רגע נתון). האדם כידוע שואף להבין, להגדיר ולהסביר את התופעות אשר סביבו, כי רק פעולת ההגדרה היא אשר נותנת משמעות לדברים. חוסר יכולתו לעשות כן היא אשר גורמת לתחושת חוסר בטחון, חוסר אונים - תחושת אבסורד.

2)     האדם חי באשליה המתמדת כי חייו בהכרח ימשכו (לפחות עד גבול תוחלת חיי האדם). אשליה זו גורמת לאדם לתכנן את חייו, ולפעול תמיד מתוך אמונה בעתיד בעוד שידוע, כי המוות איננו צפוי, המחר איננו ודאי. הכרה בסתירה זו הופכת כל תכנון למגוחך, אבסורדי, כי אין ודאות שנוכל להוציאו אל הפועל. זוהי ההכרה שבהכרח יוצרת תחושה של חוסר משמעות, של אבסורד.

כלומר, ברגע שסתירות אלה נתפסות בתודעתנו, הגיוני ביותר היה לחשוב כי הפתרון היחידי שיכול לסכל תחושה זו הוא ההתאבדות. שהרי כדי לחיות צריך טעם כלשהו, משמעות אשר בעבורה נתמודד עם הקשיים ואם 'גילינו' כי בעצם אין טעם לנהוג בצורה זו או אחרת, כיוון שלא בטוח שנראה את יום המחר, ואם ראינו שאיננו מבינים כלל את המתרחש סביבנו, על פי מה נחיה את חיינו?

קאמי אומר כי אל לנו להיחפז ולחשוב שודאות באבסורד גוררת ודאות מוחלטת   בצורך בהתאבדות . מספיק להסתכל סביב ולראות שבעצם גם אנשים שלעיתים מרגישים כי אינם מצליחים למצוא עוד את הטעם העמוק שבקיומם, שאינם מצליחים למצוא סיבה מספקת להמשיך בייסוריהם, אינם ממהרים לשים קץ לחייהם. הסיבה הבסיסית לכך היא שהגוף כחומר נרתע מפני הכיליון ויהיה זה מן הסתירה לגרום זאת לעצמו, כי כידוע, יצר ההשרדות הוא מאפיין של כל היצורים החיים, גם אם במצבם התאבדות היא כביכול המעשה ההגיוני ביותר לעשותו, (אנשים ששרדו את השואה הם כמובן הדוגמא המובהקת לכך). הסיבה השניה לכך היא יותר הכרתית, מחשבתית - האדם בהיותו תמיד בתהליך איננו יכול לבחור להפוך להיות סטאטי. הוא מוגדר רק ע"י העובדה שהוא תמיד משתנה ולכן השאיפה למות או להפוך סטאטי איננה הגיונית ואיננה אותנטית עבור האדם.

אך קאמי איננו רוצה להסתפק רק בהסברים שימנעו את ההיקש הישיר להתאבדות,  שיוכיחו כי ישנה סתירה פיזית בין הוויית האדם לבין האפשרות כי בעצמו ישים קץ לחייו. קאמי רוצה לפתוח פתח אל עולם מחשבה שיאפשר לאדם לאשר את החיים באופן ההירואי ביותר, וזאת בעקבות ההבנה כי קיומו של אדם נובע מבחירה חופשית שלו ובאפשרותו להעניק לקיומו כל טעם שירצה. את עולם המחשבה הזה הוא מכנה החירות האבסורדית, חירות אשר כפי שאדגים מיד, נמצאת בכל אדם ואדם ורק הבחירה בישומה הוא שנותר לאדם לעשות.

בראש ובראשונה , אם כן, צריך להסתכל על הברור ביותר, קרי, על הבחירה החוזרת ונשנית בחיים באופן הנכון -  זה שידגיש את היופי והחיות שבבחירה זאת. חייבים להבין שזוהי איננה בחירה מובנת מאליה אלא ההפך הוא הנכון. זהו האקט המשקף את החרות  בצורתה המשמעותית ביותר. זוהי בחירה בדבר שהוא  כביכול  הקבוע  והדטרמיניסטי  ביותר, בדבר שנתון הכי פחות לשליטתנו - הולדתנו. כאשר אדם דוחה את ההתאבדות הוא הופך גם את הולדתו לבחירה חופשית שלו – הוא בוחר שוב ושוב להיוולד מחדש. מרד זה בין ידיעה את האבסורד (שכביכול מחייבת התאבדות) לבין הבחירה בחיים שוב ושוב הינו  אתגר מפרה וערך כשלעצמו.

גם את איום המוות מסביר קאמי באופן כזה שהמסקנה ממנו איננה הגבלת החופש אלא העצמתו דווקא. הגיוני שנחשוב  כי ללא החירות הבסיסית להיות, ללא האמונה בנצח, בעצם איננו חופשיים (לתכנן תוכניות וכו'). אך למעשה, אומר קאמי, הצבת מטרות וניסיון להגשימן הוא המעכב האמיתי. בכך שאדם מסתגל לתביעות של מימוש שהציב לעצמו הוא נעשה עבד לחירותו.

מכאן אף נובעת מסקנה נוספת שמחזקת את הטיעון כי על אדם לשאוף לחיות וכמה שיותר. לנוכח איום המוות התמידי הופכות החווית לשוות בערכן, סולם הערכים מתבטל, אין חוויה שעולה על אחרת ונשאר רק להרגיש את רצף ההווים – לחיות כמה שיותר. כלומר, האמונה באבסורד מחליפה את איכות הניסיונות בכמותם.

אך לב ליבה של החירות האבסורדית אינו מצוי בקיום המרד בפשטותו או בחיים למען מיצוי הרגע  אלא באופן בו האדם מקיים את המרד, בתוכן שהוא מעניק לחייו בתוך מצב נתון. התמודדות האדם עם העולם (אחרי שהכיר בו כאבסורדי) נעשית בעצם בראשו, סוג מחשבותיו ואופן תפיסתו את המצב סביבו, רק לו הם נתונים. הבחירה בגישתו לחיים היא מוחלטת והיא היא אשר מעצבת את טיב חייו ומעניקה להם את משמעותם.

בסופו של הספר משתמש קאמי במיתוס של סיזיפוס על מנת להמחיש את דבריו ולעגנם בדוגמא יותר קונקרטית. סיפורו של סיזיפוס כפי שהוא מופיע במיתולוגיה היוונית חשוב בגלל הגורל האבסורדי שהוא מתאר. סיזיפוס נידון (על יד האלים כביכול) לעונש נורא מכל - לגלגל סלע ענקי אל ראש ההר במחזור אינסופי של עמל מפרך, תוך מודעות לכך שאין תועלת לפעולתו, עד סוף ימיו. זוהי כביכול חוסר המשמעות בהתגלמותה, מציאות לגמרי חסרת תקווה. ועם זאת בדיוק פה נכנס מרכיב החרות ומנצח את הדטרמיניזם שבגורל הנתון, הבלתי ניתן לשינוי. בתוך המציאות משמעות הדברים מוענקת בראשנו. לסיזיפוס האפשרות לראות עולם ומלואו בכל גרגר באבן, ושיתמלא ליבו רק מעצם המאבק על הפסגות. סיזיפוס יכול להיות מאושר. נכון יהיה, מסכם קאמי,  להשליך את המאפיינים של מצבו גם על המציאות כפי שאנו מכירים אותה.

נכתב ע"י זיו אשר