פתחים סמויים מהעין

מי יכתוב את הסיפור שלי מאת שגיא גרין סדנת כתיבה של רוברט מקי

למי ניתנה הנבואה? לאנשים עם גבות, כמובן. הגבות העבותות של רוברט מקי מעניקות לו, באופן טבעי, מבט חודר וקצת מפחיד. כיאה לנביא זעם, הוא נראה כמו מישהו שלא מתעסקים אתו ולא מתחכמים אתו, וכשהוא עומד על הבמה ופוצה את פיו, אז כולם יושבים בשקט בשקט ופותחים מחברות.

מספרים שבהוליווד הוא גורו ממש, מנחה סדנאות על כתיבת תסריטים שעולות מאות או אלפי דולרים ומשנות את הגישה, את התפישה ואת ההכרה. יש כותבי עלילות שמוכנים להישבע שאחרי שהשתתפו במרתון שהעביר מקי הם ראו את האור. אז אחרי מי הזיז את הגבינה שלי ומי מכר את הפרארי שלי, גבירותי ורבותי, קבלו את מי יכתוב את הסיפור שלי )אני, כמובן(.

הסדנה של מקי אכן נקראת "סיפור". מאתמול ועד מוצאי שבת הוא מנחה אותה בסינמטק תל אביב. ביום רביעי בבוקר הוא העביר חלק קטן ממנה במועדון "זאפה" בתל אביב במיוחד לעובדי הזכיינית קשת ולידידי המחלקה, כמו דנה מודן, יונית לוי ורפי רשף, אם להזכיר שלושה שמות.

מקי עמד על הבמה במכנסיים אפורים, חולצה אפורה, סוודר אפור והגבות האפורות שלו. בניגוד למרצים אחרים מהעידן החדש, הוא לא השתמש במחשב נישא או במצגת פאוארפוינט מרהיבה ושאר טכנולוגיות בוהקות. לפניו ניצבו רק מקרן שקפים מהסוג הישן ושני טושים, כחול ואדום. נדמה שזה חלק מהמסר שלו: באתי לדבר אתכם תכל'ס, "נו הורסשיט", כדבריו. כדרכם של גורואים אמריקאים לקהל מערבי הכל אצלו ברור ופשוט, לעוס וגרוס, תובנות פאסטפוד לעיכול מיידי: "תמיד יש רק סיפור אחד. רק סיפור אחד", הוא אמר ומיד הסביר. כמו כל דבר בצה"ל, גם אצלו הכל מתחלק לשלושה חלקים: כל סיפור מתחיל במשבר קיצוני שחווה הגיבור, כל סיפור עובר דרך התשוקה ליישב את המשבר, כל סיפור נגמר במימוש התשוקה הזאת; או - כל קונפליקט של הגיבור הוא פנימי, או מול הסביבה האישית או מול הסביבה החיצונית; או - הקונפליקט הפנימי הוא תודעתי, או גופני או רגשי, וכן הלאה.

אז איפה נמצא הקסם של רוברט מקי, איפה ההארה המובטחת? זה הכל נובע מכך שהוא עצמו בהחלט יודע לספר סיפור, בדוגמאות שהוא נותן )"מה התשוקה בסרט 'מלתעות'? כריש מת"(, בסיפורים הקטנים )למשל, על התסריטאי האגדי פאדי צ'ייבסקי שכתב 35 טיוטות לסצינה אחת עד שלא זכר את סופה, ולכן תלה לעצמו פתק לתזכורת על הקיר עם המלים "ti steg eH"(, ברכילויות ההוליוודית )"הכותבים של 'עמוק באדמה' ו'סקס והעיר הגדולה' היו תלמידים שלי"(, בהומור )"בשבילי 'סקס והעיר הגדולה' היתה טלוויזיה חינוכית"(, בנחרצות, ובגבות.

מכיוון שההרצאה שהעביר כוונה ליוצרי טלוויזיה, אמר מקי שלדעתו זה המדיום של המאה ה?12. הוא הסביר איך צריך לכתוב לטלוויזיה: "ליצור משפחה, לא משנה אם זה סיטקום או דרמה; דרמת משפחה, דרמת בית חולים או דרמת בית ספר; שהמשפחה הזאת תפעל בחלל קטן ושיהיו בה מעט דמויות; שהדמויות יהיו קוטביות באופיין, שיהיו רבממדיות, רק שלא יהיו צפויות". הוא אמר מי לדעתו צריך לכתוב לטלוויזיה, ומי לא: "היזהרו מסופרים, יש להם נטייה להשתמש בשפה כדי לאפיין דמויות". הוא אמר שלדעתו הכסף נמצא בכתיבה לטלוויזיה, וששם נמצאת חירות היצירה הגדולה באמת היום, כלומר - כל עוד אתם מייצרים רייטינג וכסף.

אחר כך עבר לדבר על טכניקה של כתיבה לטלוויזיה. הוא דיבר על הצורך לזרוק קרס עם פיתיון לצופים לפני כל יציאה לפרסומות. "כמה הפסקות לפרסומות יש לכם פה בסיטקום?" התעניין הגורו. בקהל עבר רחש קל של צחוק. התחשק ללחוש למרצה, הלו מר מקי, יושבים לפניך האדונים הנכבדים אורי שנער ואבי ניר, האנשים ששיכללו את השיטה איך למרוח פרק סיום של תוכנית מציאות על פני ערב שידורים שלם. בסוף מישהי צעקה: "שתיים", ומקי ענה: "טוב, אז גם אצלנו יש שתי הפסקות. אחת באמצע, כשהגיבורים שקועים בצרות הכי גדולות שלהם, והשנייה בסוף: אחרי שהם יוצאים מהן".

אחד הדברים שובי הלב ברוברט מקי הוא הכנות שלו. "אני לא מחדש כאן כלום", אמר לקראת סוף המפגש, "מה שסיפרתי מוכר לכולם". אלא שהידע הזה אבד ונעלם, לטענתו, באשמת אנשים שהפסיקו להתייחס לסיפור ולגיבורים כאל המרכיב המרכזי בכתיבה. הצרפתים, כמובן, גם אשמים: "הם התחילו להתייחס לכתיבה מבחוץ פנימה במושגים של לשון וסמלים ועם כל האיזמים". כן, המצב גרוע, הסיפור נהפך למוצר צריכה. "הוא פשוט נעלם", המשיך מקי, "וכשהסיפור נעלם, הציוויליזציה האנושית מידרדרת".

וכדי שמאזיניו לא ישקעו בדכדוך, הוא ניסה לעודד אותם. גם בזה היה קסם: הוא אמר להם שכתיבה היא אמנות שאפשר ללמוד ולהשתכלל בה - "חובבים אוהבים את כל מה שהם כותבים, מקצוענים שונאים את כל מה שהם כותבים" - וכשהסיפורים טובים ממש הם מסבירים את העולם, את הדברים הכמוסים שלא מעזים לומר בעלפה, כתיבה נותנת משמעות לחיים. וביציאה מהאולם לכותב היה נדמה לרגע שבאמת אפשר לראות את האור, אבל זה בטח סתם כי בחוץ זרחה השמש.