פתחים סמויים מהעין

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/praise.html

מהן שנות חיינו על פני האדמה הזאת? איושה קלה וכלה. ואנו חיים אותם במעין בולמוס, מעורבות רגשית ולחץ היסטרי: קופצים מפיתוי זה לפיתוי אחר, ממשקל עודף למשקל רצוי, מרגש עלבון לזעם מוצדק, מדיכאון לעליצות, מחרדה לשאננות. בתזזית עוועים אנו חיים, בשכחה של הכל, חוץ מן הבולמוס הזה של הרגע שכבר חלף ואיננו... אך מה הם ימינו אם לא אנחה חולפת, בועה מתפוגגת, השתוקקות שחלפה לה. אנו ושיגיונותינו והעולם במה להשתוקקותנו. וגופנו ורגשותינו הם הסופגים את המשקעים הקשים של ההסתגלות לבינוניות, להזדקנות ולמוות המתקרב. מה הן שנותינו כאן, אחרי ככלות הכל? מסע לקראת הבוהו ומעבר דרך התוהו. מסע שאת מס הנסיעות שלו אנו משלמים בבריאותנו, בביטחון העצמי שלנו, בנפשנו: משלימים עם נטל המס בעזרת הפיצוי שמעניקה תכנית הבידור בטלוויזיה , הארוחה הבאה, הפלירט הבא, המכונית הבאה. המחלות אינן גורמות לאדם את הנזק שגורמים לו החיים עצמם. המשמעות של השיהוק הזה אנו קוראים לו חיים – אינה בקיום היחידני- אלא במה שמצוי מעל, מעבר ומחוצה לו; במקרו, ולא במיקרו. בעולם הגדול והמסתורי ולא בבועת הסבון הצרה והמחניקה שבה מרחשת הטלנובלה המלודרמטית של חיינו הקטנים. במרחב החופשי והגדול של מהות הקיום האנושי, היקום והבריאה. המרחב הבלתי נתפס וההקשר הענק שלו - הם המישורים הריאליים בהם מתרחשים חיינו. והפער בין חיינו הסובייקטיביים, והכל כך אישיים - ובין הנצח הענק ומישורי היקום הלא נגמרים - חייב להעלות את השאלות הפילוסופיה הגדולות. שאלות שאינן מעניינו של הזעיר הבורגני המצוי, החי כשרגליו על אדמת היומיום וידיו בוחשות בחיים המעשיים. 'אני איש מעשה', אומר האיש האפור והבינוני, שקולו קול החברה בה הוא חי. חברה שהפילוסופיה נחשבת בה ללהג הגובל בביטול זמן. חברה שהפרקטיקה של האבסורד היא זו השרירה בה וקיימת, וההתקרנפות (התגלמות הכוחנות) היא המולכת בכיפה. כי מהן שנותינו על פני האדמה הזאת אם לא ניסיון להבין מה אנחנו עושים פה, ולנסות ולעשות עם זה משהו לפני שייתם הזמן, שעוד מעט קט כבר איננו.