פתחים סמויים מהעין

"ואולם כל אותן שנים חשתי במעורפל שמשהו חסר לי. אדם שזכה פעם אחת לאהוב אהבה גדולה, ינסה כל ימיו לשוב ולמצוא את להטה ואת אורה. הויתור על היופי ועל האושר החושני הכרוך בו, ההשתעבדות הגמורה לאומללות, מחייבים גדולה שאני עצמי לא ניחנתי בה. אבל הלא הדבר שמכריח לבטל מפניו את כל שאר הדברים, לעולם אינו אמיתי בעצם. היופי המנותק סופו להתעוות, הצדק המבודד סופו לדכא. מי שמבקש לשרת רק את האחד ולא את האחר אינו מועיל לאיש, לא לזולתו ולא לעצמו, ולמעשה הוא משרת את אי הצדק פעמיים. הוא נעשה נוקשה כל-כך עד שיום אחד שוב אינו מתפעל משום דבר, הכל מוכר לו, החיים אינם אלא אותו דבר החוזר שוב ושוב. ימים של גלות הם אלו, ימים של חיים יבשים, של נפשות מתות. כדי לשוב לחיים נחוץ לך איזה חסד עליון, אתה צריך לשכוח את עצמך או חלק ממך. לפעמים, בשעת בוקר, בעיקול של רחוב, יורד על הלב טל נפלא ומתאדה מייד, אבל הרעננות נשארת, ואותה הלב מבקש לו, אותה לבדה.

הייתי מוכרח לצאת שוב לדרך."