פתחים סמויים מהעין

ביקורת מעניינת שקראתי בעין הדג על הסרט, מפי "נורטון", ביקורת שבאה בתגובה לביקורת הזו:

נורטון (יום ראשון, 06/02/2005, שעה 3:34) תגובה 192093 מבחינתי, אין לי ספק שהסרט לא נגע כי הוא לא רצה לנגוע. האופן היחיד שבו אפשר להסביר את הקפיצות האלה בין החודשים והשנים הוא בכך שמתבצע כאן ניתוח קר על מהות האהבה, כאשר לבמאי/תסריטאי אין שום רצון או סיבה להעביר כאן רגש. רגש אחרי הכל, מוביל לאמפתיה, ואמפתיה עם דמות, מובילה לסובייקטיביות, וסובייקטיביות מסיתה את הדיון מפסים אובייקטיביים, ככה זה. ואת זה בדיוק ניסו יוצרי הסרט למנוע. אף אחד כאן לא ניסה ליצור קולנוע קלאסי. כל מה שניסו ליצור כאן הוא דיון. הדיסקציה המוחלטת של הרגש (לדעתי לפחות) היתה מטרת הבמאי, ובדיעבד כפי שאכתוב בהמשך, היא גם חוזרת אל הצופה כבומרנג. מוזר מאד לדעתי, שהן גלובוס הזהב והן האוסקר התייחסו אל נטלי פורטמן (לי כמובן, שמורה זכות הראשונים) כאל שחקנית משנה, כאשר ברור שהיא הכלי החשוב ביותר בסיפור. ''כלי'' כי קשה להתייחס אל הארבעה כדמויות. ''חשוב'' בגלל שאצלה קיים הטוויסט, והיא שמביאה את האנלוגיה שעומדת בבסיס התזה של הסרט. הקשר בין סצינת הסטריפטיז my name is jane, ובין סצינת הטוויסט הוא הרגע היחיד שמנסה לשפוך אור על הסיפור כולו, והוא זה שמוציא אותו מנישת ה''כולנו חארות'', ומספק לו, לא רק עדינות רבה, אלא גם אימפקט רגשי מאוחר שנובע ממסקנה אינטלקטואלית גרידא (ולא מתוך אמפתיה כלשהי, שכן היא כאמור - לא קיימת). הקשר בין העירום הפיזי לבין ההתערטלות הנפשית של אליס, בסצינת הסטריפטיז הוא פן אחד שנחשף רק בטוויסט. שכן דוקא בסצינה הפיזית ביותר בסרט, זאת שבה לכאורה אין כלום מעבר לתאוות בשרים פשוטה, מתגלית לה (בדיעבד) האמת כולה. כאשר האמת היא פשוטה - היא יכולה רק להתגלות דרך המשגל, שכן החדירה אל נפש האדם היא בלתי אפשרית. החדירה האמיתית היחידה היא זאת שמתבצעת באקט המיני, והיא גם היחידה שניתן להגדיר כ''אמיתית''. כל חדירה אחרת היא מזויפת לחלוטין. לכן, כמובן זאת הפעם הראשונה שבה אנו מגלים על קיומה של ג'יין. (ואני די בטוח, שגם הקשר בין השם ג'יין לגבריות המסוקסת האסוסיאטיבית של טרזן, וממילא (בסרט הזה) לארי - אינה מקרית, אם כי יתכן ואני טועה). והיא דוקא סיפקה צ'אנסים למכביר לדן, רגע השבירה מגיע רק בסיום הסרט, והוא זה שבו היא קולטת שהיא לעולם לא יכולה להיות ג'יין באמת. תחפושת ה''אליס'' שלה חייבת להשאר. האדם אכן לא יכול לפי הסרט לגלות אמפתיה אמיתית כלפי אדם אחר, אכן לא יכול להיות בסיס להזדהות או לקשר רגשי - זולת עם עצמך, ועם עצמך בלבד. אליס גילתה את האמת הזאת רק עם רגע השבירה שלה, ואחרי הכל מה יכול לשבור יותר, מאשר הידיעה שחוץ ממך, לאף אחד לא אכפת. שהמשחק היחיד שמשוחק בעולם, הוא משחק של שליטה ושל כוח. שהרצון האנושי באהבה - הוא בדיוק זה - רצון בכוח ותו לא. ואם זאת מסקנת הסרט, האם אכן אין כאן שימוש מתוחכם בנראטיב הנבחר (דילוג על פני חודשי התרחשויות, כדי לעקר אמפתיה). שכן אם התזה שמוביל הסרט היא שהעולם הוא אגואיסטי באופן מוחלט. האם כל נסיון לייצר אמפתיה מזויפת בסרט כלפי הצופה - הינו בעצם נסיון לרחק את הצופה מעצמו, מהאגו שלו. והאופן היחיד שבו תתבצע אנלוגיה בין המסקנה המצמררת של הסרט לבין מצבו של הצופה בסרט היא רק על ידי עקירת ה''אחר'' והצבת ה''אני'' במרכז - על ידי אותה עקירה של כל יכולת רגשית קולנועית. בומרנג כבר אמרתי. פן מעניין נוסף, מטאפורי לכל הפחות בסרט, הוא העיסוק של הדמויות. כאשר כל אחת מהם עוסקת רק במה שקורה על פני השטח, ולא מייחסת עומק לאנשים שאינם הם עצמם כלל. צלמת - מצלמת רק את החיצוניות של האדם. מה גם שכמה פעמים בסרט מתייחסים ליצירותיה של אנה כצילומים של ''זרים'' מוחלטים. אבל האם אליס לא היתה אחת מאותם ''זרים''. האם באמת קיים מישהו שלא נחשב ל''זר מוחלט'', והאם יכול להיות עיסוק שטחי יותר מאשר צלם. חשפנית - הנה עיסוק שטחי, אבל מסוג שונה, עובדה - הפעם היחידה שבה אליס נחשפה בסרט (תרתי משמע) היתה באותה סצינת סטריפטיז. הנה, עוד עיסוק שקורה רק על פני השטח, אך למעשה מאיר אור על הכל. שכן לפי הסרט לא קיים כלום, בטח לא שום סוג של רומנטיקה אמיתית או אחרת, מעבר לאותו עיסוק אובססיבי בגוף של האחר. ואם זה אכן חזות הכל, שכן חוץ מאשר שליטה ומין - לא קיים כלום, האם זה לא הכל באמת? לכל הפחות ביחסים הבין אישיים. מכל סוגי הרופאים שקיימים בעולם, לארי בחר להיות דוקא רופא עור. כן - עור - החלק החיצוני ביותר של האדם, לא שום איבר פנימי או כזה חס וחלילה, אפילו לא שיניים (אחרי הכל השפתיים מסתירות אותן). לארי - עוד אחד שמגלה תוך כדי הסרט שהרומנטיקה לא קיימת, וכל מה שקיים הוא השליטה. עוד אחד שקולט שהאופן היחיד שבו ניתן לכבוש מישהי - הוא על ידי כבישתה במיטה. והאופן היחיד שבו הוא יכול להחזיר לעצמו את אנה, הוא לא בנסיון לחדור אל ליבה, אלא בנסיון מוצלח הרבה יותר - לחדור אל מקום הרבה פחות מסובך. ודן - אולי הרומנטיקן האחרון בחבורה, ולכן גם המאכזב מכולם בבחירותיו. אחרי הכל בניגוד לאליס המחפשת תדיר את משמעות האהבה, ולארי ואן שכנראה גילו אותה דרך תאוות הבשרים, דוקא דן הנאיבי יותר הוא זה שלעולם לא קולט, לפחות לא עד אותו רגע בו הוא רואה את שמה של אליס איירס באנדרטה. אחרי הכל, דן הפך את החיצוניות של האדם לדרך חיים. ויותר מכך, השכלול של מודעות האבל שהוא כותב, בכלל לא מאפשר לו לגלות את האמת המרה על האדם, ומשאירה אותו רק כלוח ריק שניתן לתאר אותו במספר מילים (אב אוהב, חבר טוב וכו'). וכאדם שבמשך כל חייו התעסק רק בשקר - בכיסוי על המהות האמיתית של האדם - אין כל פלא בכך שהוא האחרון לקלוט. בעיקרון, ההרגשה שלי מהסרט כשצפיתי בו היתה ניתוק מסוים, ומצד שני - חשבתי עליו בערך שבוע אחרי הצפיה, דבר שקורה לי לעיתים נדירות לגמרי. לדעתי, לפחות מדובר בסרט מיוחד, חדשני ודי נהדר. רק אל תחשבו לגנוב את נטלי ממני. 8.5/10