פתחים סמויים מהעין

יותר ויותר צורמת לי התחושה של כמה אנשים בוגרים תובעניים כלפי הוריהם.

"כי ממני באת ואלי תבוא",

ואכן בוא באים.

לא מפסיקים להוכיח, לשפוט ולהתחשבן, ורוב הזמן לא מסוגלים להכיר תודה.

אני רוצה להתגבר על הנטייה הילדותית הזו, ואני מאד מתקשה.

הייתי מאד רוצה להתייחס אל הורי כמו שאני מתייחס לאנשים זרים אחרים בגילם, בהבנה, קבלה והערכה.

אבל יש כל-כך הרבה משקעים, פחדים והרגלים שקשה להנתק מהם.

יש כמו מחסום שלא מאפשר לי להיות אמפתי כלפיהם, לפחות ברוב הזמן.