הבוקר נפגשתי עם אילן, אחיו של אבי.
שבע-עשרה שנה לא החלפתי איתו מילה, ולא, הוא לא עשה לי שום דבר רע, פשוט מחקתי אותו יחד עם אבא שלי וכל המשפחה מהצד שלו.
הוא התקשר אלי בערב ראש-השנה וביקש להפגש איתי. הבקשה או המחווה הזו ממנו ריככה אותי וגרמה לי להיות סקרן להכיר אדם שמאד דומה לי בצלמו, אבל זר לי כמעט לגמרי.
נפגשנו, הופתעתי מהאישיות המיוחדת והמקסימה הזו שפגשתי. מהאמיתיות, ומהטבעיות, ומהרצון, או הגדולה להמריא אל מעבר לדפוס המשפחתי הפגום שמשתכפל לו מדור לדור. והוא עשה זאת.
הוא סיפר לי על עצמו, על ילדותו, על גדילה בבית מנוכר וקצת מטורף, על יחסיו עם אחיו, אבא שלי.
דיברנו על אותו דפוס משפחתי דפוק של להדחיק ולסגור את עצמך מרוב תסכול, צחקנו קצת על האבא הדפוק שלי, על הלופים חסרי התקנה שלו. אבל זה לא היה צחוק של לעג - היה בו מן החמלה. לראשונה אני חש קצת חמלה על האבא הדפוק שלי, וזה חשוב, זה גורם לי למין תחושה טובה של נוחות של הנפש שלי בתוך הגוף שסוגר עלי ולרוב חונק אותי. מרגיש משוחרר, מרגיש שמועקה (שבטח עוד תחזור פה ושם) מתנקזת החוצה מן החזה.
בכלל, עוברים עלי כמה ימים טובים לאחרונה, התסכולים שלי הוקטנו, אני אפילו מסוגל להתבונן בהם בבהירות, ולצחוק קצת עליהם, על עצמי.
עכשיו, איך אני שומר על המקום הטוב הזה שאני נמצא בו, איך אני מכניס אותו למשהו יותר נוכח ביום יום?
כנראה שאין מנוס מלנהל דיאלוג כל הזמן עם עצמי באמצעות קולם של אנשים אחרים שאוהבים אותי, ורוצים בחברתי.
אילן יהיה שם, ואני מאושר מכך.
קולות
ביצוע: חוה אלברשטיין
מילים: רחל שפירא
לחן: מישה סגל
קול מן ההרים
התשמע, אמור לי
קול מן ההרים
ומעברים
הקולות לי מספרים.
מישהו השאיר
את החלון פתוח
מישהו הסגיר
מקום כמעט בטוח
מישהו הכיר
בחריקת הרוח
קול קורא ממרחקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
