פתחים סמויים מהעין

אני אשכרה בוכה, מייבב, בימים האחרונים.

מה שהיה נדיר מאד הפך לדי תדיר, וזה מפתיע ומביך בעבורי.

כל דבר הכי קטן שמרגש אותי בסימליותו גורם לי לבכות (אתמול למשל היה זה חתול מת - לא דרוס, כנראה כמה דקות לפני שחלפתי על פניו, עוד לא באו עורבים וחרקים לפרק אותו).

אני חושב שזה מתחבר להכרה היותר ויותר נוכחת לארעיות בכלל, וארעיותי בפרט.

ולא, אני לא ממש סובל מזה, זה טוען אותי ביכולת לראות יופי בדברים הכי קטנים של החיים.

אבל אני בוכה, ולהכיר בזה, ולתת לזה מקום של כבוד, זה חידוש. הגולה בגרון, הצריבה באף, העיניים השפוכות - כיף חיים, אני מתחיל להתרגל.