פתחים סמויים מהעין

אתמול בערב לא הגעתי לאן שרציתי להגיע.

עשיתי פקק של מינימום פצוע קשה בכביש 4.

הגלגלצ דיווח במכונית הלבנה על רוכב אופנוע פצוע, ופקק גדול

נהג האמבולנס אמר: "שומע בחור מה עשית?"

שכבתי מאובן על קרש 3 שעות, וכל מה שחשבתי עליו

זה שהייתי רוצה להקבר כשאני שוכב על הבטן, ולא על הגב.

כמה סדקים וצידי גוף חבוטים ודואבים,

אבל העיקר שהיום עומד על הרגלים.

בחצי השניה שלפני החבטה, לא היתה בי בהלה

רק הכרה שאני נכנס במסחרי שלפני,

ושאני חייב לא להדרס לאחר מכן ברכבים שנוסעים מאחרי.

ומשכך קרה, נתמלאתי שלווה סטואית שכזו:

עכשיו תטפלו בי, אני זקוק לכם.

בלילה היה לי חלום מדהים,

שאני וקבוצה של אנשים (גם חבר'ה מהתיכון) נוסעים בזמן,

והחזות שלנו משתנה לגמרי מתקופה לתקופה.

החלום היה עשיר בריחופים ופעלולים בין העולמות

והיה בו גם חידון ידע כללי לפי רוח התקופה,

שמי שלא שורד אותו, לא עובר לעולם הבא בתור.

עכשיו אני נזכר, גם ירון לונדון היה בקבוצה,

והיתה מישהי עם עטרת פטמות גדולה וחומה,

כמו שאני אוהב.

בראשית היו המילים

ואחר כך שמעתי בום

אגי משעול

בצירוף מקרים בלתי אפשרי

אתמול כמעט נדרסתי בתור הולך-רגל ע"י רכב מסחרי במרכז העיר ראשון-לציון.

לא קרה לי כלום, הצלחתי לחמוק והרכב חלף סנטימטרים ממני.

בפוסט שכתבתי אתמול, ושמרתי בתור טיוטה, תחת הכותרת: "פסע ורבע", כתבתי:

היום בצהריים, עת טיילתי במרכזה של עיר,

לא נדרסתי על-ידי רכב מסחרי,

לא נפגעתי פגיעת ראש אנושה,

ואני לא מאושפז במצב קריטי במחלקת טיפול-נמרץ בביה"ח אסף-הרופא.

אין לדעת מה עוד צופן גורלינו, וזה יפה וזה אכזר.