פתחים סמויים מהעין

היה בי דחף לתאר כאן את התחושות והמחשבות והאנרגיה הטובה שהטיול הלילי סיפק לי.

אבל מה הטעם בכך? הרי ממילא אני לא אוהב, או מתקשה לקרוא פוסטים שלי מהעבר, וממילא אין טעם בתיעוד הזה, הרי מה שקרה, ומה שנחווה יתפוגג עם הזמן.

הדרך היחידה להחזיק ולקיים את החוויות, להפוך אותן מרגעיות לנצחיות, היא ללכת שוב ושוב, לא משנה הדרך, משנה זה שצועד בה, משנה התמדתו, משנה החיבור הזה ביני לבין המרחב שאני נע בו ומה שהוא מאפשר - מהסביבה החיה, הנושמת, והיוקדת (שמעתי משהו יוקד על מזרון קפיצי חורק).

אסור שיהיו ימים דלים, הן חי עודני.