פתחים סמויים מהעין

היה לי יום ממש טוב היום.

הוא התחיל מתוח לקראת השיחה עם אחי, (שדחיתי אותה יותר מדי זמן - מתוך קושי שלי), אחר-כך היה לי יום מוצלח בעבודה (הורדתי את הרף, וזה טוב לי ככה), השדים נמנמו להם בשקט בחור השחור (נו בטח, הם שונאים אור - הפתרון: צריך כל יום להוציא אותם לטיול בחוץ), ואפילו הספקתי לעשות טיול לילי נטול גשם של חצי שעה.

השיחה עם אחי לא היתה קלה, אבל הוא מדהים הבחור הזה, אני בפירוש מגלה אותו מחדש. אחרי שהיה שנים ארוכות בחו"ל אנחנו מתקרבים, וככל שמתקלפים אני מגלה בי ובו דברים שמחזקים אותי, שעושים לי טוב על שיש לי את הבנאדם הזה בחיים שלי, בזמנים הלא קלים האלה שלי. הדיאלוג איתו, המאד כן מצידי - היה ארוך אבל חיוני מאד. התערטלתי מולו בדברים שחשוב היה שהוא יידע עלי, וזה עשה לי טוב לפרוק את זה, ועשה לי טוב להרגיש את החום והאיכפתיות שלו כלפי. שנים רבות מדי הקפדתי על לתחזק את הדימוי שלי, האח הבכור, החזק, היודע-כל, המצליח והעצמאי. ועכשיו אני לא מפחד להיות אני, חלש, פגיע, מתוסבך. זה מתיש לתחזק דימוי של משהו שפעם הייתי ואני כבר לא. בהקשר הזה, ראיתי את "הנפילה" ביום שבת האחרון. כבר למעלה מעשר שנים אני רוצה לראות אותה, ו-"לא יצא". היינו שם שבעה זוגות בלבד, וניקו ניתאי המופלא שיחק את קלמנסו, "העו"ד-שופט אסיר החרטה" של קאמי. הצגה מרתקת, והדיון שלאחריה היה מרתק ומעורר מחשבה. לבטח אלך פעם נוספת.

לא למסמס את הדברים הטובים שמתחילים להתהפצע לי, לא להתבהל אם המומנטום נחלש, המגמה היא החשובה. לא לחפש מינופים וקיצורי דרך, להיות חייל טוב ומאוזן. בייבי סטפס.

(יש לי קראש ביזארי על בניין התפעל לאחרונה, לא לחחחות עלי בבקשה)