פתחים סמויים מהעין

לפני כשבועיים טיילתי בשבת לנגב המערבי, הבחורה שהיתה החליטה על היעד. הנסיעה היתה רצופה בגשם, לאחר כשעה הגענו לאיזור הרצועה, ומשם פנינו בכיוון שדרות. ככל שהרחקנו ממישור החוף, קילומטר-שניים, הגשם פסק, והשמש "יצאה" לה.

הלכנו ברגל כחצי שעה בכיוון הגבעה. האדמה היתה מרופדת במיני עשב ופרגים (קטפתי לי אחד ושמתי בכיס של החולצה :), בדרך פגשנו שתי בהמות לא דקות, דהיינו שוורים, אחד זכר, ואחת נקבה זכרה. עם הזכר לא התעסקתי, היה לו מבט מאיים וקרניים גם, אל הנקבה הרשיתי לעצמי להתקרב לאט, אך משראיתי שהיא מחרבנת מפחד הנחתי לה.

היינו על הגבעה משהו כמו חצי שעה, נתנו לשקט ולנוף לדבר. היה שונה ומיוחד.

בדרך חזרה מצאתי לי אבן נחמדת, מעין חלוק נחל משוייף היטב וגם מחורץ בחלקו, והחלטתי לגלגל אותה אלי לשולחן העבודה בבית. אני אוהב למשש אותה, להריח את ריח האדמה שעוד לא מש ממנה, להרהר אודות כמות האנרגיה שהיא נצרכת לה על מנת להיות כל-כך קפוצה, להרהר אודות האבנים הקפוצות שאנו, סוחבים איתנו.