פתחים סמויים מהעין

אז מה למדתי?

אנשים שיפוטיים (תמיד עתירי מצפון ומוסר, לפעמים קורבנות, לפעמים מקרבנים) מעוררים בי חרדה, נטיה להסתגרות ועמימות, אבל גם מפעילים בי קוד של אובססיביות, של רצון לתקן את עצמי מולם, איתם (כמו מול אותה אישיות דומיננטית ושיפוטית שגדלתי בצילה) - ו - במקום לברוח, אני נשאר. רוצה לברוח, אבל נשאר. בורח, אבל חוזר.

אני יודע שאני אדם מאד פתוח ולא שיפוטי, לא מזדעזע מהזולת, ובאמת אחד שיודע לאהוב בלא תנאי, וזה לא בא ממקום של חוסר עמוד שידרה וחולשה(זה קיים, אבל בעיני שולי ולא דומיננטי), אלא ממקום של קבלה ואמפתיה לכל אדם כמעט, גם למי שמשתמש בי ומרע לי (ופה אני קצת חצוי, מצד אחד יש בי נטיה להבין ולהצדיק באובייקטיביות את האחר המרע, ומן הצד השני דחף למרוד בו - שוב פעם, כמו מול האישיות הדומיננטית שגדלתי בצילה).

אני אוהב את תכונת האופי הבסיסית הזו שבי (פתיחות אמיתית וחוסר שיפוטיות), ומה שנשאר זה לא להעניק אותה למי שלא יודע איך להעריך ולקבל אותה, אלא לתעל אותה לאנשים הנכונים.

מי הם האנשים הנכונים?