פתחים סמויים מהעין

הרס

פרוגרסיבה של הרס

ההטיה היא לשם

מכמיהה צרכנית נכזבת

למחאה חסרת רסן של הרס ושמד

זה מתחיל מבפנים

לאט לאט

כמו גידול

רקמות הנפש אפלות, בוגדניות-

מחלה אוטואימונית

הכמיהה הזו

הצרכנית הזו

הרעבה הזו

איך מכבים אותה?

אותה אני רוצה לכבות

אבל היא אישיותי

היא כל מה שיש לי-

אישיותי הנכזבת

אני נפסד בעיני עצמי

ואין מוצא

בינתיים

שום אדם בעולם הזה

שום אדם - כולנו נחל אכזב

ובטח שלא אני כמו שאני עכשיו

אולי מקומות אחרים

כמו הורה שמרים אותך כשאתה עצבני

מוציא אותך מהלופ

אולי ארץ אחרת

אולי שפה אחרת

מרגיש לי כמו התקווה האחרונה

אבל זה לא יקרה

זה לא יקרה

איש נפסד כמוני

כבר לא מסוגל לעשות מעשה

איש כמוני מורד בעצמו

בוגד בעצמו

מכשיל את עצמו

לא סובל את עצמו נורמלי

מרגיש כמו התחזות

יותר מדי אגו

נפסדות ואגו

לצמצם את האגו

והיו לטוטפות בין עיניך

צמצם, חתיכת בשר

הבשר חושב ומביע את עצמו

אולי די?

מאז שהתחלתי לכתוב

אני טובע בעצמי יותר

הכתיבה הזו לא טובה לי

לא טובה לי

היא כן טובה לי

היא כן טובה לי

לא אתפלא אם מצבי הנפשי האוטואימוני

יקרין לגוף עצמו, קרינה נפשואקטיבית פטאלית

מצד אחד, יש בי תשוקה גם לזה

שזה יקרה, כי אני כמובן לא מסוגל לעשות את המעשה בעצמי

אבל כשאני בהלך מחשבה שכזה -

לא ככה אני רוצה ללכת

לא בהרגשה כזו

איזו הרגשה אני רוצה כשפני לסוף הדרך המוחלט?

אני חושב יותר ויותר

להכניס את עצמי לסד דתי

מסגרת, למסגר עצמי על פי מידתי

לחפש רגיעה נפשית, שלווה

לנסות לפחות

למה אני מרגיש שאין לי כוח אפילו לנסות?

למה?