פתחים סמויים מהעין

אם בבעיה טמון הפתרון, מה טמון בפתרון?     

(ריקנות, אכזבה - נכון? למה אכזבה? למה השתוקקות נכזבת? למה?!)

מול כל הפיתויים אדם נצרך לרסן, הרבה רסן

(לרסן השתוקקות, לשחק איתה משחקי שליטה, פעם להיות העבד, ופעם האדון? לשחק אני אוהב, אין חרדה כשהגבולות ברורים)

הייתי מרוסן, מאד מרוסן, רק מרוסן - שלטו בי, שלטתי בעצמי. היום אף אחד לא באמת שולט בי, אפילו לא אני בעצמי

עברתי תהליך ארוך של שחרור, וכן, טוב לי עם זה - אבל עכשיו אני מרגיש צורך לשים עלי מגבלות, לשמור על עצמי

למה יש בי התנגדות עצמית כה גדולה לשליטה כלשהי, ממה אני מפחד?

ההתנגדות לכל דבר, המרידה בכל דבר (עצמי או חיצוני - ההכרה בזה חדשה לי) - ממה זה נובע?

"ופשוטים ופשוטים הדברים ומותר בם לנגוע" -

התעמקות בדברים מורכבים מבלי להציף אותם בחזרה למציאות הפשטנית היא לא דבר בריא לנפש, האתגר שלי הוא לפשט את הדברים המורכבים, לעשות מהם משחק ילדים - הילדים עושים את זה כל הזמן (גם דניאלה לונדון-דקל עם החמודי והפיצי שלה).

עמליה רוזנבלום על "שביל החלב" של בנימין שבילי:

הרצון לדבר בשפת סתרים אך לא לשלם על כך בבדידות, בדידות של מי שאין להבינו, מתבטא בעוז כששבילי מתאר מפגש עם משוררת חולת רוח "אמיתית". בשפה ברורה ובפשטות היפה, שרק לעתים רחוקות מעז שבילי לכתוב בה, הוא מתאר איך מבקשת המשוררת החולה למכור לו שירים שכתבה והקדישה לסילביה פלאת': "שאלתי כמה היא מבקשת עבורם והיא אמרה שזה לא יהיה זול וביקשה חמישים אירו, כשסירבתי קיבלה זאת בהבנה וביקשה סיגריה, נתתי לה סיגריה, היא הדליקה אותה ושרה לי שוב את ?היה לי חבר, היה לי אח'. קמתי, בירכתי אותה לשלום והלכתי לכנסיית סנטה קתרינה. שלוש שעות אחר כך ישבתי ליד בחורה פורטוגזית שקראה בספר וחשבתי בלבי: האדם המאוזן, במקום לכתוב - קורא. בין ערביים, לקראת שבת, טיילתי ברחובות האות פא והבטתי בעוני שהביע את יופיו" (עמ' 96).

כך, כשהוא מתיר לחושפנות שלו לגעת באי-שפיות ולהתנער ממנה, לנרקיסיזם שלו לפתות את הקורא ולדחות אותו, מתחקה שבילי אחרי המשוררים הגדולים ומנסה למצוא מענה לשאלות שמטרידות רק כותב שרואה באפשרות האלוהית תנאי יסודי: האם מותר לכתוב? כיצד להגיע לפשטות המוחלטת? האם לא עדיף לשתוק אם אי אפשר לכתוב את היצירה המושלמת? האם עבור האדם הכותב הקריאה היא גם סוג של כתיבה? והחיים עצמם - האם הם יכולים להיחשב כתיבה - כתיבה שקופה, מושלמת, שאינה נעצרת בגבולות המלים, כתיבה ללא מלים, שנעצרות בגבולות של האותיות? האם אפשר לכתוב מתוך תחושת בית וסיפוק או רק מתוך תחושת נדודים וכמיהה? האם הניסיון המודע לכתוב אמת אינו שקרי מן היסוד? ולכל אלה מוצא שבילי רק תשובה אחת, אבל ניצחת, שהכתיבה, מראש וממילא, תמיד מפסידה לאי-כתיבה, והספר הכי טוב הוא לעד זה שלא כתבת.