הפגישה האחרונה שלי עם המטפלת ע. היתה בין המרתקות והקשות שהיו לי. התחלתי לדבר על זה שאני מכיר בזה שאני אדם חרדתי, שמתחת לפסאדה הרגועה והאדישה מסתתר פחד. אמרתי לה שהגעתי להכרה הזו תוך כדי צפיה בסופראנוס, בעיקר בסצינות של טוני סופראנו מול הפסיכיאטרית שלו. שלושה F'ים יש לתופעת החרדה: fight freeze flight - אנשים חרדתיים מגיבים בשלושת הFים לאותן הסיטואציות, ובכל פעם אחרת - אין בהכרח תגובה אחת קבועה.
ע. שאלה אותי מה לדעתי הופך את טוני לאדם חרדתי, למה הוא לא מסוגל לקבל את ההחלטה הנכונה עבורו הכרוכה בויתור, ומה הייתי מייעץ לו על מנת להפסיק לחיות ולהגיב מתוך חרדה. היא ניתחה בצורה מבריקה ומאירת עיניים את הדמות הראשית, ובעצם דיברה עלי.
אני כביכול חי בשני מימדים אבל זו אשליה רגשית. כולנו זקוקים לשני המימדים הרוחני והייצרי, ואני התרגלתי לחיות בצורה מעשית רק את המימד הייצרי-וירטואלי. הבלבול אצלי הוא שהמימד הייצרי-יצירתי מתקיים רק ברמה השכלית-וירטואלית - לכן אני טועה לחשוב שאני מחזיק בו זמנית בשני המימדים של הרוח והיצירה. הגעתי הכי רחוק שיכולתי בעשייה ייצרית-שכלית-וירטואלית והתנפצתי כי ריחפתי כמו בלון, כי לא היתה לי אחיזה עם הקרקע - הקרקע היא המימד שאני תמיד מתנתק ממנו, שאני חרד מלהתקע בו.
ככל שאני משקיע פחות זמן בעבודה השכלית שלי - כך אני מצליח יותר לאורך זמן, ואילו ככל שאני משקיע בה יותר ומנסה למקסם בלי סוף את עצמי - שם אני טובע ומאבד את השלווה הכל-כך נחוצה להצלחה, המיקסום האובססיבי שלי הוא חומר הבעירה של החרדות שלי.
אז למה אני תוקע את עצמי רק במימד אחד, למה אני מתקשה לאורך זמן להחזיק בשני מימדים ביום-יום שלי?
על זה אנחנו עובדים עכשיו, ומזה אנחנו מנסים להיחלץ בצורה איטית.
לך חפש את השמחה
בין הכר והשמיכה.
בי או בה, אולי בך -
אולי על שפת הים.
נחלים זורמים הימה,
ובים כל דרך תמה,
גם השמש נמה שמה -
אל תגיד לי למה.
לך חפש את הכיוון
בצליליו של הניגון,
בזנבו של התמנון -
אולי על שפת הים.
...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
