שני סרטים שאצפה בהם:
סיפורה של סרוגייט:
מורין סליבן, אישה יפה, נעימה ואינטליגנטית, מטפלת באנשים באמצעות סקס. היא מלמדת אותם איך לאהוב ולגעת בבן זוג. מטופליה הם קיפר, בן 25, כמעט חסר ניסיון ביחסים עם נשים, וג''ון, בן 45, מורה למתמטיקה, שהתגרש לאחר 20 שנות נישואים. במשך ארבעה חודשים בשנת 1983, תיעד דיק את מפגשיה של מורין עם השניים, מפגשים שהלכו והפכו אינטימיים. מורין והמטופלים הצליחו להתגבר לחלוטין על המבוכה שיצרה נוכחותה של המצלמה והתמסרו לבילוי החושני המשותף. מלבד תהליך ההתקרבות, עוסק הסרט גם בשאלות שונות שעולות בזמן הטיפול, כמו למשל שאלת ההתאהבות של המטופל במטפלת, או מה קורה כאשר היא מתאהבת בו. בהדרגה אנו מבינים שלא פחות מאשר מטופליה זקוקים לה - מורין זקוקה להם: "אני חושבת שאני עושה זאת כי אני בעצמי לא יודעת איך לאהוב. לא יצא לי לראות הרבה אהבה מסביבי, וחשבתי שאם אתרגל זאת עשר פעמים בשבוע – בסוף אלמד".
קדימון: http://www.docmovies.com/docaviv2006/serogate.wmv
מועדון בית הקברות:
שבת, עשר בבוקר. קבוצה של אנשים מבוגרים, פולנים, עם כסאות מתקפלים וצידניות עמוסות, חוצה את בית הקברות של הר הרצל. בצלו של עץ אורן ענק הם מתיישבים במעגל, ודנים בעניינים שברומו של עולם. למעלה משני עשורים, חברי "האקדמיה של הר הרצל" מתכנסים שם. בין הקברים של גדולי האומה הם דנים על תולדות הפילוסופיה המודרנית, קוראים שירה, אוכלים ארוחת צהריים מלאה וחורצים את גורלו של העם היהודי.
במשך חמש שנים תיעדה הבמאית טלי שמש את הקבוצה המיוחדת הזו, ובתוכה את
מיניה, סבתא שלה, ואת
לנה, דודה שלה. הסרט חושף את מערכת היחסים האינטנסיבית והבלתי אפשרית בין שתי הנשים השונות האלה, שנשארו לבד, בלי הגברים שאהבו, אך עם אותה תשוקה לחיים ולהט של נערות מתבגרות.
שתי חברות שמגשימות בחייהן תכליות הפוכות, אבל מחוברות לנצח על-ידי היסטוריה וגורל משותפים. בתקופה דרמטית זו, כשחברי הקבוצה נפגשים עם המוות, ונאלצים להתמודד עם התפוררותו של המוסד החשוב בחייהם, מתעוררים גם אצל
לנה ומיניה שדים רדומים. חשבונות משפחתיים וסודות מן העבר, צפים ועולים. התוצאה היא דיוקן אינטימי ומרגש, מצחיק ונוגע ללב, של דור השואה, כפי שלא נראה מעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
