מאת סבר פלוצקר
מתאבן:
שמחתנו על ההשקעה הגדולה של באפט במשק הישראלי ועל מפגן האמון שלו בתעשיותינו. באפט אינו סתם עשיר מופלג; הוא גורו, הוא מנהיג, הוא מורה דרך. מאות מיליוני משקיעים בכל רחבי העולם עוקבים בדריכות ואדיקות אחר השקעותיו, כמו היו תמרור המורה לאן להסיט את הכסף, ואחר דבריו כמו היו תורה כלכלית מסיני. כשבאפט עושה בישראל את השקעתו השלישית בגודלה, הוא מעניק את הדירוג הגבוה ביותר האפשרי לתעשיותינו.
והצער, על מהו? על כך שאחד היהלומים בכתר של אותה תעשייה ישראלית עובר עכשיו לבעלות זרה, רחוקה, אנונימית. הרווחים של "ישקר" יזרמו בעתיד לא לתוצר הלאומי הישראלי, אלא לבאפט ואינספור בעלי המניות בתשלובת האחזקות שלו. נכון, הניהול יישאר בידיה של משפחת ורטהיימר - זו דרכו של באפט - אך מערך השיקולים יהיה בהדרגה פחות ופחות ישראלי ויותר ויותר אמריקני.
האם עשינו די כדי לשמור על "ישקר" אצלנו? התשובה שלי היא לא. לכן, כשכולנו מתרווחים ומלטפים את האגו של עצמנו נוכח ההישג הענק של משפחת ורטהיימר, סטף האבא ואיתן הבן, המייסדים והמפתחים - ראוי להזכיר את המוות שעשו להם ממשלות ישראל, פקידי ישראל וחלק מהתקשורת הכלכלית הישראלית בעבר הרחוק והקרוב מאוד. כולנו חכמים לאחר המעשה.
יש הגזמה מיותרת בביטוי "עשו את המוות", אני לא מתלהב מההלקאה העצמית הלאומית שעושה פלוצקר, אני מניח ששיקולי העסקה לא היו קשורים למשרדי הממשלה. אבל בסה"כ רשימה מעוררת מחשבה, בעיקר כשהוא מתייחס לחזון התעשייה של סטף ורטהיימר בכל הקשור בבניית חברה, מדינה - כשהדגש הוא תעסוקה וייצור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
