פתחים סמויים מהעין

אבא גוריו מאת הבאלזאק, הגאון של המאה ה-19.

בדרך כלל לוקח לי לפחות שבועיים לקרוא ספר, ובמקרה הזה זה ארך רק שלושה ימים. קראתי את הספר הזה לראשונה לפני כ-15 שנה, כחלק מלימודי הבגרויות. מעניין שאת ההתחלה של הספר, האקספוזיציה(?), לא אהבתי אז, אפילו סבלתי ממנה - והפעם זה היה אחרת לגמרי. אני מייחס את זה לתרגום החדש יחסית (עבורי), שהוא פשוט נפלא, תודה יונת סנד.

היצירה הזו הזקירה לי יותר מפעם אחת את יצירת המופת של דיוויד צ'ייס, יוצר וכותב הסופראנוס.

"ואכן, הרוזנת דה-ל'אמברמניל נתנה יד לתחבולה באורח ידידותי ביותר, שמה מצור על סוחר האטריות הזקן ואף הצליחה להגיע איתו לידי משא ומתן. אבל משמצאה כי הוא מגיב בביישנות, שלא לומר בסרבנות, על נסיונותיה לפתות אותו למען עצמה, יצאה משם מלאת תרעומת על גסות רוחו.

- מלאכי שלי, אמרה לידידתה היקרה, לא תפיקי מאומה מהאיש הזה! הוא חשדן עד כדי גיחוך: הוא כילי, בהמה, שוטה, לא תשבעי נחת ממנו.

בין האדון גוריו לבין הגברת דה-ל'אמברמניל נפלו דברים כאלה שהרוזנת לא היתה מוכנה עוד להימצא במחיצתו. ואכן, למחרת היום הסתלקה, שוכחת לשלם את דמי האכסניה עבור שישה חודשים, ומותירה אחריה בגד בלוי ששוויו חמישה פראנקים בקירוב. הגברת ווקה הפכה עולמות בחיפוש אחריה, אך לא עלה בידה להשיג בכל פאריס ידיעה כלשהי על אודות הרוזנת דה-ל'אמברמניל. היא היתה מזכירה תכופות אותו עסק ביש, קובלת שהיא נוחה מדי להאמין, אם כי, למען האמת, חשדנותה עלתה על חשדנות של חתולה. אלא שבדומה לבני אדם רבים היתה נזהרת באנשים הקרובים לה ומפקירה את עצמה בידי כל אורח פורח - תופעה נפשית מוזרה אבל בדוקה, שנקל למצוא את שורשיה בלב אנוש. אפשר שבני אדם מסוימים אין להם עוד דבר לזכות בו מידי אנשים שבמחיצתם הם חיים את חייהם, לאחר שהראו להם את הריק שבנפשם, הם חשים עצמם נשפטים בסתר ובחומר הדין. אלא שמתוך צורך לא נכבש בדברי מחמאה, או מתוך בולמוס להיראות כבעלי סגולות לא להם, הם אורבים לכבוד או לאהבה מצד זרים, חרף הסיכון לאבד את חסדם של אלה ביום מן הימים. ולבסוף, ישנם רודפי בצע מבטן ומלידה שלא יגמלו שום טובה לידידיהם או לקרוביהם דווקא מפני שזו חובתם. ואילו כשהם מסייעים בידי אלמונים הם מוצאים בכך סיפוק לאהבתם העצמית. ככל שמעגל רגשותיהם מצטמצם בקרובים להם, הם אוהבים פחות. ככל שהוא מתרחב, הם נכונים יותר להושיט יד. בגברת ווקה שכנו בלי ספק שני סוגי אופי אלה, הקטנוניים,הצבועים, הנתעבים ביסודם."

באלזאק, "אבא גוריו", בתרגומה של יונת סנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד.