פתחים סמויים מהעין

גילוי הלב, שיחה עם אריאל הירשפלד

מאת דרור משעני

מתאבן:

אתה מלמד שירה באוניברסיטה, אבל באחד הרישומים אתה כותב שאי אפשר ללמד שירה; שהדרך היחידה ללמוד שירה היא ללמוד אותה בעל פה.

"אתה צריך ללמד הרבה מאוד שירה כדי לגלות שאין מה ללמד. אני חושב שהדבר שיכול לקרות לכל אדם קורא שירה זה שהוא ייתן לשיר לעבוד בעצמו, באופן הולך ונמשך, שהוא יקרא אותו הרבה פעמים ויראה את הריכוז העצום שנוצר בין המלים ומתוך המלים. מה שעשתה מערכת החינוך הישראלית עם שירה, לעומת זאת, הוא אחד הדברים הנוראיים ביותר שהתרבות הישראלית עשתה. וזה משום שהיא עשתה לה תמיד דקונסטרוקציה נוראית: היא הפשיטה ממנה את הרעיון והעמידה את הצורה כאיזה מין צרה נוספת. והמפתיע הוא שהיא לא השתחררה מזה עד היום. הרי כך מפסידים את המקום האינטליגנטי שלה, את המקום המרוכז. והמקום הזה יכול להיחשף רק כשאתה קורא את השיר עצמו יותר ויותר, יותר ויותר לאט. ללמד לקרוא זה בעצם ללמד לקרוא לאט. להתבונן יותר. זה הכל. וכששיר עובד לבד, אז אין עליו. זה יותר מרוכז מכתיבה פילוסופית, שירה. מה שיש בכתבי הפילוסופים אתה לפעמים מוצא בשיר אחד. ואין מה לדבר שזה יותר יפה, בדרך כלל".

אתה כותב באחת הרשימות בספר, על הבדידות ההכרחית למצב של קליטת האמנות; הספר הזה הוא ניסיון לשתף בכל החוויות "האוטיסטיות" האלה.

"כן, זו בדיוק הכתיבה. היא מבקיעה את האוטיזם של ה'לחיות', שקשור לפחות אצלי, אבל זה גם נראה לי אוניברסלי, בבדידות נוראית. לחיות זו בדידות קולוסאלית, שמובקעת רק במצבים מאוד נדירים של אהבה. אני יכול להגיד שטעמתי את ההבקעה הזאת, ולא רק עם בתיה - גם עם הילדים ובעוד זיקות חזקות שיש לי עם אנשים - אבל ה'לבדיות' של הדברים העקרוניים ביותר היא המצב. היא המצב. והכתיבה היא הגשר המשוכלל והיפה ביותר מעליה; כמו הדיבור, בעצם, אבל בעוד שדיבור רגיל הוא גשר שאפשר ללכת עליו רק הלוך, כתיבה היא גשר שאפשר ללכת עליו הלוך ושוב".