'השיחה של אחרי' על הסרט ("לחזור", אלמודובר), הצילה אותו מ"ללכת לאיבוד בתרגום" - עבורי לפחות.
האמא שבה לחיים, שבה לראות ולהבין את שטחו עיניה לראות בעבר, שבה לראות את בתה הנטושה - לראות את בתה, כפי שלא ראתה אותה כשביצעה את המעשה הטראגי, מעשה שבעצם נבע מזעמה על בעלה ועל עוורונה שלה - אבל גם במעשה הזה (שלכאורה נקם את נקמתה של בתה) היא לא ראתה את טובתה של בתה לפניה...
בחזרתה האמא גאלה את עצמה, וחשוב מכך, את בתה ונכדתה מעיוורון בלתי מודע שעלול היה להמשיך ולנהל באופן סמוי את אורחות חייהן, מדור לדור.
החטא הקדמון מהעבר, שנקבר עמוק (אבל ריחף כרוח בין החיים) קיבל צורה ונפח עם חזרת האם, כדי לאפשר לדור הבא להפרע סופית גם מרוחו, לדעת את העובדות כולן כהוויתן, ללא הנחות, ולעשות סדר ב"זכרונות" (הנראטיב) הלא אובייקטיבים של כל דור ודור.
אלמודובר לא עושה הנחות להורים באשר הם, הוא מראה להם כמה זקוק דור ההמשך לאמת כהוויתה, ללא כיסוי וייפוי רטרואקטיבי של העבר, העבר שלא מפסיק לרדוף ולחיות בהווה, ולמיצער גם בעתיד. הכרה על חטא, חרטת אמת, היא פתח לגאולה.
אבל יש "ילדים" שלא קיבלו, ולא יקבלו את מתנת הפרידה הזו ממי שהטיל אותם לתוך עולם משפחתי מתוסבך, מנוכר, כאוטי ולא יציב. האם עבורם יש פתח לגאולה, לקרתזיס כלשהו, מעצם ההתוודעות לאותו מכלול של יחסי הורים-ילדים על כל הסתור והכאוטי המובנה באותו המכלול?
פתח לגאולה יש, ומי שמחמיץ אותו, גוזר על ילדיו (שכבר צצו או יצוצו) גורל דומה, גורל שממשיך להתגלגל, כמו מכוח האינרציה, עד שקם מי ששם לו סוף.
ואם לצאת מהמיקרו אל המאקרו, מהו אותו חטא קדמון, עוול, שאנו (האנושות)ממשיכים לרדוף אותו והוא אותנו?
תאווה? אגואיזם? קינאה? שקר? בגידה?
צריך להרחיק עד למקורות?
האם החטא הקדמון לא מובנה בתוכינו, כתוצאה מעיוורון?
העיוורון שכולנו מהות אחת, שרוססה למספר לא אינסופי של פריטים? שעוול הוא עוול הוא עוול, ושלא משנה מי התחיל ומי "עשה צדק"?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
