פתחים סמויים מהעין

רוב היום מעביר את הזמן בשינה. מתעורר באחת בצהריים. עושה מקלחת, אלפרד ברנדל פורט עלי בעדינות את הבוקר.

גבי מפנקת אותי. מנעימה את זמני ככל שרק יכולה. ביום היא כותבת את תסריט חייה. בצהריים היא מתקינה לי את ארוחת הבוקר. יש פה לחמים מאד מגוונים בגרמניה. אני אוהב את הלחם שלהם, מרגיש קרוב לאדמה הלחם פה. הזרות פה מאד נעימה לי. הריתמוס כאן אחר וחרישי לי. כל כך טוב לי ככה. טוב להחריד. יש תחושה של ריק (איך עושים חיריק פה ?). מזדנבת לי התחושה של חוסר תוחלת. לא מבין את פשר השקט הנפשי הזה שאופף אותי פה. זה מערער אותי בקצוות - בעיקר בשעות הערב.

בשעות הערב אנחנו יוצאים. פעם להביא סרט לא מדובב, פעם פילהרמונית ופעם מסעדה. 

גבי בת 40+. אישה טרופה (בלי או עם קשר לגיל, לא יודע לצערי). אני רואה אותה וחושש. חושש מעתידי. חושש להיטרף. מעניין איך אני בעיניה. האם היא מצליחה לראות או לחוש את מה שמתחת למילים ולעובדות. אני חושש שלא, אך מעריך אותה על הפשטות של עיניה, שמאירות אותי בזוהר של ילדות.

מרגיש מוזר מאד. יש לי את הכל ואין לי כלום. השניות הזו טורדת אותי. מפריש מילים ללא תוחלת. מרוקן. מרגיש כמו כד שבור שפיסותיו אוחו בשלימות, אך הצלקות זועקות שבר.

בין הימים והלילות
לנאות מראה כחולים נלך נא
כל נשמותינו הבלות
שם דשא עשב תלחכנה