פתחים סמויים מהעין

הדברים אצלי הווים עד לרגע שאני מבחין בהם, מגדיר אותם, מאפיין אותי והעולם לפיהם.

ואז בא הדשדוש, חוסר האוריינטציה, זמזום ה: "מאיפה באתי, לאן אני הולך". ונמוגות.

להיות בצד של ההוויה כשהתודעה מוחלשת זו ברכה? זה מה שמשתמע?

תודעה היא אלמנט קוואנטי שמחולל על המטריצה כולה, שעלול לאיין אותך כשהנטייה היא רק אינטרוספקטיבית\אגואיסטית.

כשאני משתמש בה בהיבט ההוליסטי, אזי הגרגרים הפנימיים חשים התרחבות ונצרפות.

קראתי ספר מרתק על הקולנוע של טריפו, הגעתי אליו דרך הרשימה המרתקת של דרור משעני.