פתחים סמויים מהעין

הזכרון עמום למדי, אבל את המעט והעיקר אביא פה.

אני חושב שהייתי אז בן ארבע או חמש, לכל היותר.

אימי היקרה נרשמה לטיול שאורגן על ידי מקום עבודתה, ולקחה אותי איתה. זה לא היה הטיול הראשון שלנו יחד, אני כמעט בטוח שהיו עוד לפני - אבל אני לא ממש זוכר. בכל אופן, הרבה מהטיול אני לא ממש זוכר גם כן, אבל הוא התרחש לו אי שם בדרום, והתחושה שלי היא שזה היה במצדה, או באחד המכתשים. רוב היום צעדנו. מדי פעם עוצרים להרצאה קצרה, וממשיכים ללכת. באיזשהו שלב התעייפתי כבר ואיכשהו נשרכתי. נשרכתי בעיקר בגלל אימי שהציעה לי את ידה כמשענת חמה ונוחה, ואת כף ידה כתמיכה. צעדנו כך, ואותי זה די הרגיע. אני זוכר שהייתי שלוו, ואפילו מאושר. ושוב, פה ושם היו הפסקות - שבהם התמתחתי, שתיתי ונתתי לרוח הנעימה לקרר אותי. בגמר אחת ההפסקות שבתי לאותה היד, כאוטומט. ממשיכים ללכת. רוב האנשים היו עייפים, לכן גם לא דיברו, הליכה חרישית שכזו, שרק רעשי רמיסות מקהלת הנעליים נשמע קצובות. אני חושב שממש נמנמתי תוך כדי הליכה, על היד החמה והמערסלת. הולכים הולכים, ופתאום התעשתתי והרגשתי שמשהו לא בסדר. לא יודע להגדיר מה, אבל משהו הרגיש לי מוזר. הרמתי את ראשי בחשש, ולתדהמתי ראיתי שאני צמוד לאישה שהיא לא אמא שלי. האישה הביטה בי בחיוך, הרגיעה אותי ואמרה שזה בסדר, אמא שלך צועדת חמישה מטרים לפנינו. אני זוכר שפני האדימו ממבוכה. מהר התנתקתי מידה, ורצתי אל אמא. היום אני יודע שיכול להיות שהאירוע הזה היה סוג של אירוע מכונן. אירוע שפחד מנטישה יכול לנבוט ממנו. אמי הרגיעה אותי וצחקה, אמרה שהיא והאישה החליפו מבטים מחויכים, ובהסכמה של שתיקה התחלקו בנטל.

זהו, זה הזיכרון שהמילה חסד הזקירה...