מאמר מעורר מחשבה של שי גיל שאני מוצא את עצמי חוזר אליו כל כמה חודשים.
מתאבן:
"אנלוגיה נוספת שתעזור לנו להבין את הקיום הסימולטני של ייצוגים סותרים לכאורה של הנחש הטוב והמחייה לעומת הנחש הרע, המפתה והממית, ניתן למצוא במושג-הלא מודע הנפשי הפרוידיאני, בו מתקיימים זה לצד זה דחפים סותרים במצב ראשוני נטול זמן, מקום וסובייקטיביות, הכל מתקיים בו זמנית, בגן העדן הטרום נפשי, טרם היוולדם של סטרוקטורות נפשיות, טרם היות האני המבחין, המודע וכו'. נדמה לי שכך גם ניתן להבין את האמת הפרה ורבאלית, המציאות האלוהית של טרם היות העולם, והיווצרות האינדבידום.
מאידך, עם היווצרותו של העולם ובמקבילה ההתפתחותית, עם התבחנותו של הנפשי מתוך הדחפי והפיזי והופעת הסובייקט האנושי, מופיע סוג חדש של אמת-מציאות: ורבאלית, יחסית פנומנולוגית וסובייקטיבית. על כך אומר הפסיכואנליטיקן הצרפתי לאקאן, בעקבות היידגר, כי 'המילה היא המוות של הדבר', שכן, האמת הורבאלית תמיד משקרת ויחד עם זאת ובאופן פרדוכסאלי, בכך היא למעשה דוברת אמת בהצביעה על החסר, על האובייקט הראשוני האבוד, על הממשי הטראומטי והלא נגיש, ובפער בין מי שהננו לבין מה שהאמנו או פינטזנו על עצמנו, אנו יכולים להתחיל ולהתקיים כסובייקטים שפויים. כאן אולי מתגלה המשמעות הפנימית של ייצוגי הנחש הגנוסטי, כמי שמחזיק בידיו סוד שבכוחו לגאול את הנפש האנושית משיעבוד לאל הרע, כלומר משלטונם של הגנות ראשוניות של אגו נרקיסיסטי. במקביל אנו יכולים להבין את מלוא המשמעות הטיפולית הטמונה בתזה הגנוסטית הגורסת שהנחש הגואל הוא גם זה שבגד באל, סילף את המסר וכך גזל מבני האדם את סוד חיי הנצח. שכן, האמת הנחשית ( דחפי האיד ) כאשר היא מתממשת בעולם הבריאה ובשיח הורבאלי (כלומר באה במגע עם סטרוקטורות האני, האני העליון ומנגנוני הגנה נפשיים ), מחוייבת לעבור טרנספורמציה, כלומר- "סילוף". ואולם רק עם נהיה קשובים לשיח הורבאלי של הנחש, המפתה אותנו בשקריו בעודו לוחש לאזנינו את האמת הטראגית, רק עם נהיה מוכנים לחוות שוב את הפרידה מגן העדן הסמביוטי, עשויה להנץ ולבצבץ מתוכנו תובנה שבכוחה לשחרר אותנו משלטונם הרודני של נוירוזות וקומפלקסים. כאן אולי נפגשים סוף סוף הייצוגים הקוטביים והסותרים לכאורה של ארכיטיפ הנחש."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
