פתחים סמויים מהעין

יצא לי השבוע להתאמן טאי-צ'י בפארק ציבורי, באחת ההפוגות מן העבודה. עיר קטנה בצפון הארץ.

להתאמן בחוץ זו חוויה ואימון מנטלי מעניין.

קשה להתחיל כשיש עוד אנשים בסביבה. הזמזום של מה הם חושבים, מה הם רואים, מטריד. הרגש הזה שמתעורר בי לנוכח הסביבה הבוחנת, קיים ואי אפשר להדחיקו, אלא על-ידי ריכוז בעשייה שלי.

אחרי חמש-שבע דקות של כניסה לאי שלי, המבטים החודרים, ולפעמים הצחקוקים הולכים ומתייתרים מתודעתי. אני בשלי.

ה-"שלי" הזה שרכשתי לי, הוא נכס רוחני ממש. הוא ידיעה ועשייה שרוקדים ריקוד, ומתפללים איתי בחברותא.

כשסיימתי את האימון לאחר כשלושת רבעי השעה, ניגש אלי בחור, והתעניין במה שאני עושה. אפשר היה לראות בעיניו את הסקרנות ואולי אפילו את הכמיהה להתנסות במה שקרן ממני.

חשבתי לי שאיזה יופי לי שאני מסוגל לחשוף יותר ויותר את אחרותי המשתנה, ההווה - מבלי להסתיר ולהתבייש להיות חריג במרחב. מסתבר שיש ביקוש ל-"אחרות" (כמו שאני נמשך ל-"אחרות"), ויש השראה. השראה שמתגלגלת ומפיצה את עצמה, לב ועוד לב.

אני משתוקק לחוות עוד מהחוויה הציבורית הזו, גם במקומות הבאים שאגיע אליהם. סקרן איך היא תתקבל במקומות שונים ומשונים, פה בארץ, וגם באמריקה (בעוד כחודש וחצי).