פתחים סמויים מהעין

שוטטנו, פקוחי עין על פני האולמות כהרפתקנים במסע תגליות, בחרנו לנו זוגות והיינו מתחקים אחר משחקי התעלסותם. היא הצביעה בפני על נשים מסוימות והורתה לי לרקוד עימן, נתנה לי עצות בדבר דרכי הפיתוי, שיש לנקוט לגבי אשה זו או אחרת. היינו מעמידים פני יריבים, כשלשעה קלה אנו מחזרים אחרי אותה ריבה, רוקדים עימה שנינו חליפות, מנסים שנינו לקנות את לבה. ואף על פי כן לא היה כל זה אלא משחק של מסכות, משחק שבינינו, שקירב אותנו, הידק והצמיד אותנו זה אל זו ביתר שאת, הצית את שנינו זה למען זו. הכל היה אגדה, הכל הועשר במימד נוסף, הועמק במשמעות נוספת, הכל היה משחק וסמל. 

ראינו אשה צעירה, יפת תואר להפליא, שארשת של דאבה כלשהי ואי שביעות רצון טבועה בקלסתרה, הרמן רקד עמה ותוך כך היא החלה מלבלבת, הוא נעלם עמה בסוכת שאמפיין וסיפר לי לאחר מכן, כי כבש אשה זו לא כגבר כי אם כאשה, בחבלי קסמה של לסבוס.

ואילו לי הפך אט אט כל הבית המתהולל הזה בגעש אולמותיו מסוחררי המחול, המון מסומם זה של מסכות, לגן עדן מטורף של חלומות. פרח אחרי פרח הקסימני בניחוחו, פרי אחרי פרי הייתי ממשש במשובה, באצבעות תוהות, בוחנות, נחשים שלחו בי מבטי פיתוי מתוך צללי עלווה ירוקה, פרחי לוטוס רפרפו כרפאים מעל ביצה משחירה, ציפורי קסם פצחו בקול מלבב בינות העפאים, ואף על פי כן הוליכני כל זה אל מטרה נכספת, מילאני כל זה מחדש כיסופים אל האחת ויחידה.

פעם רקדתי עם נערה אלמונית כשאני מחזר אחריה בלהט, גורף אותה עמי אל שכרון וסחרור חושים, ובעוד אנו נישאים על כנפי חוסר הממשות, געתה לפתע בצחוק ואמרה: "פשוט אי אפשר להכיר אותך עוד. בראשית הנשף היית כל כך מטופש ומשעמם." ובזה הרגע הכרתי, שאין היא אלא אותה נערה ששעות אחדות קודם לכן קראה לעברי "בטלן זקן". עתה סבורה היתה, כי שלה אני, ברם בריקוד הבא היתה זו כבר אחרת שיקדתי לקראתה. רקדתי שעתיים ומעלה, ללא הרף, כל ריקוד, גם כאלה שמעולם לא למדתי לרקדם. שוב ושוב צץ בקרבתי הרמן, העלם, מחייך לעברי, ושב ונבלע במערבולת האדם.

חוויה שבחמישים שנות חיים לא הכרתיה, אף שמוכרת היא לכל בת-עשרה ולכל סטודנט, בנשף-חשק זה זכיתי לדעתה:

חווית החינגה בחברותא, סוד אבדנו של הפרט בהמון, סוד ה- unio-mystica שבחדווה. תכופות הייתי שומע אנשים מספרים בה, בחוויה זו, כל עוזרת בית ידעה טעמה ולא אחת הייתי רואה את השביב הזוהר, הניצת בעיני המספר, ותמיד הייתי מחייך, ספק מתוך תחושת עליונות, ספק בקנאה. אותו זוהר, הניבט מעיניו השיכורות של מוסח-המציאות, של הנגאל מעצמו, אותה השתקעות חייכנית שלמה וטרופה למחצה של המתמזג עם שכרונו של הכלל (...)

מתוך "זאב הערבה", מאת הרמן הסה - עמודים 152-153.