פתחים סמויים מהעין

הלכתי קצת לאיבוד, ובא לי להיזרק כמו השכנה הסקסית שלי.

מאחר ולא עשיתי את זה מזמן, זה קשה לי.

קשה לי עם זה ולא יודע כרגע למה.

מה זה אומר ללכת לאיבוד?

זה השפל הבלתי נמנע שאחרי הגאות?

מרגיש ריק.

ריק.

שאוב.

שוב פעם להתחיל לתור ולחפש את עצמי בתוך עצמי.

או להביט בי משתקף אצל אחרים.

שוב פעם לאסוף את עצמי, ולהתחיל סיבוב חדש.

בתנועה כל הזמן.

תנועה מעגלית, מחזורית

האם באמת אני מצליח להגיע לכל סיבוב חדש במונופול, עם תובנות ותעצומות חדשות ?

לא, תעצומות ותובנות חדשות-ישנות בלבד.

המחזוריות הזו של החיים,

גלגלי השיניים הרבים,

בגדלים שונים,

שעל כולם אני מופקד,

מנצח עליהם, מנוצח על ידם

כמה אנרגיה, ובשביל מה

והכל כל-כך אקראי, רנדומלי

חטא קדמון אחד קטן, כמו תיאוריית משק כנפי הפרפר, והכל נטרף ומונע על ידו וסביבו.

מזכיר לי את מיסטיק ריבר.

סיפור שממחיש יפה, ובכמה מימדים, את האקראיות שמשטה בנו, מטריפה אותנו.

לחשוב במובן של "את מי זה משרת" לא יביא אותי לתשובה.

אין תשובה.

אין חטא קדמון, כשאין חיים.

הרחש הזה...

כמה טוב להיות בן-תמותה.

(תודה יעלה על שפתחת לי דלת)