פתחים סמויים מהעין

לא יגלה לך מאומה

הנה סתימה סתומה

אל תתמודדו, בזבוז זמן

המשוררת, המשורר-את

יֹאבַד יוֹם, אִוָּלֶד בּוֹ;    וְהַלַּיְלָה אָמַר, הֹרָה גָבֶר. הַיּוֹם הַהוּא,    יְהִי-חֹשֶׁךְ

"כלום הגענו למהות הדברים? הגענו לקצות המלים שלנו, שכבר כאן הן נעשות סיוטיות, מתעתעות וחסרות שחר. כאשר שורשי העצים מבקשים לדבר, כאשר תחת כסות הדשא מצטבר עבר רב מאוד,  עלילות קדומות, מעשיות מימים ימימה, או אז משחירה קליפת העצים ומתפוררת לקשקשים עבים, לתלמים עמוקים, ומתגלים הסדקים החומים, כעין פרוותו של דוב, של השורש. והנה אנו עומדים לפתע מול קו מטרה, מעברם השני של הדברים, אנו במעמקים, בתחתיות, ואנו רואים!"

ברונו שולץ

וילד זר הולך ותר כמו שאול את עקבותיו של אב ושל אלול ובעמום הוא מחפש את הצלול. לך ילד לך, אולי בסוף המערב בין ים ויבשה, בין אב לסתיו יאור שלך יאיר בין חטאיו.