פתחים סמויים מהעין

תמונתך כה שלוה, ואת אחרת:
קצת גאה ונבוכה על שאת - אמי.
מלווה בדמעה ובחיוך מוותרת
ומעולם אינך שואלת: "מי"?

לא תמהת, לא רגזת, עת באתי אלייך
מדי יום ביומו ואמרתי: "תני!"
את הכל הבאת לי במו ידייך
רק מפני שאני - אני.

ויותר ממני את היום זוכרת
את יגון ילדותי, ונפשך כבר פתרה:
עת תבוא אלייך הבת הבוגרת,
היא תביא את יאוש תוגתה שבגרה.

כן, אבוא רצוצה ולא אשאל לשלומך.
לא אבכה בחיקך, לא אלחש: "אמי!"
את תדעי: זה שעזבני היה לי יקר ממך
ולא תשאליני: "מי"?

לתמונת אמא\לאה גולדברג