פתחים סמויים מהעין

חבר הגדיר אותי כאדם שתמיד נותן יותר ממה שהוא מקבל. "כשאתה מקבל טוב, אתה מרעיף הרבה טוב בחזרה. כשפוגעים בך ומתייחסים אליך באופן שאתה תופש כרע, אתה משווה ומוסיף כדי לוודא פגיעה".

זה נכון לגבי כל אדם אני חושב.

הבעיה שלי היא התגובות הרגשיות האוטומטיות, איך לא לתת להם להשתלט על התודעה שלי. זו המלחמה. מלחמה, מעניין.

אני מצפה להגינות, וכשהציפיה הזו נכזבת, אני מרגיש פגוע, ויש לי צורך להשוות, שהצד השני ירגיש ויחווה חוסר הגינות. הצורך הזה להשוות הוא משהו שאני מתקשה לוותר עליו.  קשה לי לבטא את הכעס שלי דרך שיחה שבא אני צריך להסביר את עצמי, יותר קל לי (או מספק איזה צורך אלים שרוצה להשתחרר) לפגוע בחזרה.

עוד עניין. אנשים אנוכיים באופן מיוחד. אני משתדל להתרחק מהם, אבל כשאין ברירה, ואני בא איתם במגע יומיומי, אני לא מסוגל להניח להם להיות אנוכיים על חשבוני או על חשבון אחרים. אני קטנוני איתם ומתעקש לגבות מהם הגינות.

באיזשהו אופן אני קצת אוהב את המלחמות איתם, מה שהופך את העניין למעורר מחשבה.