ינואר 2006, חודש אחרי תאונת הדרכים עם האופנוע, אחרי שלוש שנים של הרס עצמי שוחק ומייאש, התחלתי להיאסף.
הפסיכותרפיסטית שפגשתי לראשונה ביום הראשון של השנה, אמרה לי שהיא תעזור לי לאסוף את עצמי ולהתרומם כמו עוף החול.
זה היה מסע של שנה וקצת. שנה שבה קיבלתי תמיכה ואהבה מהאנשים שהכי נפגעו ממני בשנות ההרס העצמי, אמא שלי ואח שלי.
הם הבינו שאני על הסף של ייאוש ונטישה, ופשוט נלחמו בשביל להשאיר אותי פה. בשנה וקצת הזו של השיקום, אספתי העזות והתגברויות, השלתי בושות וגיליתי מחדש את מה שאני במהות שלי. במהות שלי אני לוחם. בגלל הדחקות והתכחשויות הפכתי ללוחם אימפוטנט ומתוסכל, שלוחם מלחמות שולל, מלחמות פנימיות של דיכוי וסירוס עצמי.
שנה של שיקום בה העמדתי אלטרנטיבה בהדרגה ובהתמדה להרבה הרגלים רעים שהתקבעו בי. היה לי את הכלב שלי שצעד ורץ איתי בלילות ובעלות השחר, היה לי את הטאי-צ'י והחברים בחוג, היה לי את אחי ואמי שקיבלו ואהבו אותי כמו שאני ונתנו לי את החופש להתרומם מעל עצמי בלי הטפות ודרישות, היתה לי את המטפלת שלימדה אותי ענווה ושפלות, זמניות ואהבה - אהבה של עיניים דומעות ושוחקות.
לפני כשנה עזבתי את הארץ. רציתי להמשיך את המסע, להעז ולגדול, ולראות ולהרגיש את העולם מזווית אחרת. להיאבק וליצור מתוך תחושה של זר שמתחיל מחדש. אני אוהב להתחיל מחדש כל הזמן, לראות את הפתחים הסמויים מהעין במוכר לעייפה.
מחוסר כל כלכלי, ועולם ומלואו רוחני הצלחתי ליצור מציאויות שממלאים אותי שמחה. יש לי נוכחות, אני יוצר ובורא, אני מרגיש את העולם שאני בא איתו במגע, והעולם מרגיש אותי, וזה משתרשר מי יודע עד איפה.
יצירה יקרה לליבי במיוחד, שכבר קרמה עור וגידים, ועומדת בפני עצמה, עומדת על סיפה של פריצה וגדילה מואצת. היא תגמלה אותי בנדיבות רבה בחודשים האחרונים, נתנה לי כוח כלכלי שלא שיערתי שאקבל לידי שוב, ובעתיד הלא רחוק היא כבר תהיה מציאות שנולדים לתוכה עבור כמה דורות של משפחתי קדימה. זה קצת מפחיד אותי העושר הזה באופק, יודע עד כמה עושר מנוון ומסרס את האושר של הפשטות.
אני עומד לשנות כיוון שוב פעם, מחפש את הפשטות של בעלי החיים, של הצומח, של החקלאות, של אדם שקשה לו ומזיע. שם במיוחד אני אותנטי ובהרמוניה מלאה בין מה שקורה בפנים לבין מה שנעשה בחוץ. אבל לפני זה טיול של אחרי צבא, היעד דרום אמריקה, לאורכה ולרוחבה. לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
