פתחים סמויים מהעין

ישראל, אני כאן אחרי שנה וחודשיים. פרק הזמן הארוך ביותר שנעדרתי מכאן. הנסיבות לא משמחות, עצוב להיות כאן עכשיו, ככה.

כמה שבועות ואני חוזר הביתה, רחוק מכאן.

נדודים. נדמה שלא 14 חודשים חלפו, נדמה שנדודי שלי הם חלק מפרקטל נדודים גדול.. עברתי הרבה, צמחתי.

אני כותב ובראש מהדהדות מילים מתוך "נדודים" של הרמן הסה. אני אעתיק אותן לפה, הן ראויות להכנס לתוך האוגדן הכמוס הזה שלי דרך האצבעות העכשוויות האלה שלי.

עצים

מאז ומעולם היו העצים למעני המטיפים והדרשנים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר. אני מעריץ אותם כשהם חיים במסגרת עמים ומשפחות, ביער ובחורש. אבל מעל לכל אני מעריץ אותם, כשהם עומדים כל עץ לעצמו. הם כמו מתבודדים; ולא כאותם שפורשים להם כמתגנבים מתוך חולשה כלשהי, אלא כאותם בני אדם גדולים וגלמודים כבטהובן וניטשה. באמיריהם רוחש העולם ושרשיהם נחים באינסוף. אין הם אובדים בו, אלא הם שואפים בכל כוח חייהם רק לדבר אחד: הגשמת החוק המיוחד רק להם, בניית עצמם וייצוג עצמם בלבד.

(...)

אילן מדבר: בתוך תוכי טמון גרעין. בתוך תוכי טמונה מחשבה. חיי הם חלק מחיי הנצח. האם הנצחית העזה וניסתה לעשות אותי ונסיונה זה הוא חד פעמי. אוצרותי הם חד פעמיים. רשת עורקי, העלעל במרום אמירי, הסיקוס הקטן ביותר בקליפתי; כל אלה חד פעמיים הם. תפקידי הוא להגשים ולהראות את הנצח בחד פעמי.

(...)

געגועי נודדים קורעים את ליבי בשמעי, בערב, את רחש העצים ברוח. אם תקשיב זמן רב בשקט תתגלה לך מהות אותם געגועים ומשמעותם. אין בהם רצון לברוח מן הסבל, כפי שסברת. אלה הם געגועים למולדת, לזכר אם, למשלים חדשים של החיים. אלה הם געגועים המובילים הביתה. כל דרך תוביל אותך הביתה, כל צעד, כל לידה, כל צעד הוא מוות, כל קבר הוא אם.