פתחים סמויים מהעין

המוכר והמנוכר. שוב אותו משחק.

רגע אחד חם ונעים, וחלף הרגע.

משחקי בדידות עם אור וצל, ופריזמה אחת מוגבלת.

פס-רחב של אפס-אחת, שלרגע אחד מבליחים לכדי משהו שלם,

ויוצאים מהקשרם אל האיין.

הפירוק וההרכבה הזה שאנו לוקחים על עצמנו, בתמציתו הוא אחד.

רק ההקשר משתנה.

בסופו של דבר אנו אוספים וסופרים הקשרים.

על ההקשרים אין לנו ממש שליטה - זמן, מקום וחברה הם הקובעים והמעצבים - והם כאוטיים בעצמם.

ובלי תקשורת ואינטראקציה אין הקשרים.

יש רק וירטואליה.

ווירטואליה היא חלום שמאבד את משמעותו כשמקיצים.

האינטראקציה בחלום היא מעוותת, לכן ההקשרים שמייחסים לה הם רופפים.

ואני תוהה על חיי.

היה או לא היה?

ומה זה משנה בעצם? (וזה פאקינג לא משנה!)

ותמיד תמיד רסן של התכנסות.

ומתחת לרסן אדם נזיל, שזקוק נואשות לכמה צירי חיים בדחיפות.

אולי ילד\ה?

כן, כבר כמה שנים סביב אותה נקודה.

ואת האומץ עוד לא מצליח לאזור.

מטרידה ומקוממת אותי האנוכיות שמאחורי הצורך הזה.

אנוכיות קיומית כגזירה.

מה ששם אותי במשבצת הכי שנואה עלי:

איבוד שליטה.

וזה נראה לי כמו איבוד השליטה הטוטאלי.

בלגדל כלב או חתול יש שליטה טוטאלית, לא בהבאה ובמחוייבות לאדם חדש.

ואף על פי כן, אין דרך אחרת...

אני חש שזהו צורך קיומי עבורי.

מתוך החלטה אסטרטגית מתבקשת ונובעת,

אני "יוצא למסע" בחיפוש אחר נפש תאומה ורכה,

לצרכי גדילה והפרטה משותפים.