"מורה נבוכים", החלק השני.

"עד שיעבור הכאב", שרון הולצמן

Detox Selloffs Suggest a Credit Crunch By Peter Eavis Senior Columnist 5/2/2005 7:06 AM EDT URL: http://www.thestreet.com/comment/detox/10220902.html

The credit boom is still on schedule to collapse in early 2006, taking the economy and the stock market down with it. What's more, the stock market is starting to see that scenario as increasingly likely.

Many expected 2005 to be the year when the economy turned in a robust performance, finally putting the destabilizing factors of the past five years overpriced assets, erratic demand, whipsawing consumer confidence and a gaping trade deficit in the rearview mirror.

But for the economy to escape those things, it has to ditch its addiction to easy money in the very near future. And there is no sign of that happening as we approach the middle of this pivotal year. In fact, just the opposite has occurred. As hard as it may be to believe, nearly every key indicator shows that the dependence on credit has gotten markedly worse.

And the stock market is obtaining an increasing distaste for the credit bubble, even though it has helped shore it up since 2001. The lackluster performance of market indices the S&P 500 is down 4% so far needs to be explained.

Cold Turkey

To do that, it's worth looking at valuation. The S&P 500 is trading at 15 times forecast 2005 earnings, which is cheap compared with the price-to-earnings ratios of the past eight years. With interest rates at low levels historically, this cheap-looking P/E ratio would normally provide the basis for a ferocious and sustained move upward in stocks. The fact that the indices have sagged suggests that the market sniffs real trouble around the corner. It might be that investors feel that analysts have overestimated the earnings being used in the P/E ratio calculation.

But analysts always overestimate marketwide earnings, so something else must be spooking the market. That something is almost certainly the fear that the intoxicating fuel that has driven stocks higher in the past cheap credit will soon have to be switched off, either by the Fed or by banks that finally see the need to be more circumspect with their balance sheets.

And the market has had no shortage of credit-boom numbers to worry about of late.

The housing market has gone from nerve-wracking to downright horrifying. It's got to the point where there is simply no defense left for skyrocketing house prices.

First, even at today's very low interest rates, mortgages are eating up the biggest proportion of income since the early '90s. In the fourth quarter, mortgage payments were equivalent to 10.12% of disposable income, the highest reading since the first quarter of 1992 (and of course in many mortgage-paying households, the share will be much higher a fact that is lost in highly aggregated national numbers).

Here's the stunning difference between now and 1992. Back then, the interest rate on a conventional mortgage was 8.5%. Today, it's just under 6%.

In addition, the market value of residential real estate is at a record high in relation to after-tax income, Paul Kasriel, chief economist at Northern Trust, points out. Again on a nationwide basis, the market value of real estate is close to 200% of disposable income now. That ratio's previous high was in the late '80s, when it climbed close to 160%. A ratio close to 200% cannot last more than a few months. It is the equivalent of Nasdaq trading over 5000.

Sore ARMs

One of the defenses the housing bulls always made was that once a borrower locks in a 30-year mortgage rate, higher interest rates won't hurt that borrower, because the cost of the loan is fixed. But in one of the most worrying developments of late in the lending sector, the amount of adjustable-rate mortgages, or ARMs, has soared.

In mid-April, ARMs made up 35% of mortgage activity, according to the Mortgage Bankers' Association. Two years earlier, the share was half that. It might make sense to take out an ARM when interest rates are expected to fall, as the cost of the loan would fall if rates ped. However, rates have risen since last year and they are more likely to rise than decline from now on. So why are more ARMs being extended to borrowers?

Because they offer a lower interest rate, at least initially, compared with a fixed-rate mortgage. In other words, to save a few bucks now, borrowers are taking on more interest rate risk just as interest rates are going against them. That shows just how unaffordable mortgages are right now to most people, and second, it shows that the blind speculative fervor of the last eight years is still a force to be reckoned with.

Considering the low level of interest rates, there hasn't been marked improvements in the health of the credit industry so far this year. Indeed, there are signs of stress. The large credit card lender MBNA (KRB:NYSE) missed the market's first-quarter earnings forecast because its borrowers are paying down loans more quickly than expected. Again, that shows that borrowers are balking at higher rates, but it also shows two other worrying trends. First, other credit card companies are likely charging lower rates than MBNA and taking away business. But that's foolishness, not competitiveness, at this point in the credit cycle. This is not the time to be taking share by driving down rates.

Second, it suggests that the borrowers are still borrowing on their homes' equity to pay down more expensive credit card debt. But when house prices cool off in the very near future, the luxury of cheap home-secured credit won't exist.

Given how sensitive the credit market is to changes in rates, there doesn't have to be a big catalyst to floor the U.S. economy. The Fed will of course try to forestall the inevitable by pushing the theory that the economy can grow its way out of its overleveraged state. But the only way the Fed thinks the economy can sustain its growth is by keeping rates low. What that does, however, is blow more air into the credit bubble, making the ultimate crunch much worse.

When the history books get written, the corporate crooks of the '90s will have a certain lasting notoriety and deservedly so. But the villain of our era will most certainly be the man who created and then sustained the biggest bubble the U.S. economy has ever had to deal with Detox's old friend, Fed Chairman Alan Greenspan.

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/praise.html

מהן שנות חיינו על פני האדמה הזאת? איושה קלה וכלה. ואנו חיים אותם במעין בולמוס, מעורבות רגשית ולחץ היסטרי: קופצים מפיתוי זה לפיתוי אחר, ממשקל עודף למשקל רצוי, מרגש עלבון לזעם מוצדק, מדיכאון לעליצות, מחרדה לשאננות. בתזזית עוועים אנו חיים, בשכחה של הכל, חוץ מן הבולמוס הזה של הרגע שכבר חלף ואיננו... אך מה הם ימינו אם לא אנחה חולפת, בועה מתפוגגת, השתוקקות שחלפה לה. אנו ושיגיונותינו והעולם במה להשתוקקותנו. וגופנו ורגשותינו הם הסופגים את המשקעים הקשים של ההסתגלות לבינוניות, להזדקנות ולמוות המתקרב. מה הן שנותינו כאן, אחרי ככלות הכל? מסע לקראת הבוהו ומעבר דרך התוהו. מסע שאת מס הנסיעות שלו אנו משלמים בבריאותנו, בביטחון העצמי שלנו, בנפשנו: משלימים עם נטל המס בעזרת הפיצוי שמעניקה תכנית הבידור בטלוויזיה , הארוחה הבאה, הפלירט הבא, המכונית הבאה. המחלות אינן גורמות לאדם את הנזק שגורמים לו החיים עצמם. המשמעות של השיהוק הזה אנו קוראים לו חיים – אינה בקיום היחידני- אלא במה שמצוי מעל, מעבר ומחוצה לו; במקרו, ולא במיקרו. בעולם הגדול והמסתורי ולא בבועת הסבון הצרה והמחניקה שבה מרחשת הטלנובלה המלודרמטית של חיינו הקטנים. במרחב החופשי והגדול של מהות הקיום האנושי, היקום והבריאה. המרחב הבלתי נתפס וההקשר הענק שלו - הם המישורים הריאליים בהם מתרחשים חיינו. והפער בין חיינו הסובייקטיביים, והכל כך אישיים - ובין הנצח הענק ומישורי היקום הלא נגמרים - חייב להעלות את השאלות הפילוסופיה הגדולות. שאלות שאינן מעניינו של הזעיר הבורגני המצוי, החי כשרגליו על אדמת היומיום וידיו בוחשות בחיים המעשיים. 'אני איש מעשה', אומר האיש האפור והבינוני, שקולו קול החברה בה הוא חי. חברה שהפילוסופיה נחשבת בה ללהג הגובל בביטול זמן. חברה שהפרקטיקה של האבסורד היא זו השרירה בה וקיימת, וההתקרנפות (התגלמות הכוחנות) היא המולכת בכיפה. כי מהן שנותינו על פני האדמה הזאת אם לא ניסיון להבין מה אנחנו עושים פה, ולנסות ולעשות עם זה משהו לפני שייתם הזמן, שעוד מעט קט כבר איננו.

"משמעות היצירה נוצרת מהיחס שבין הפרט הבודד לקונטקסט שבו הוא מוצג", הוא ממשיך, "בקולנוע, למשל, המשמעות נוצרת מהמעבר בין הקלוזאפ לעלילה שמתרחשת על ציר של זמן. בציור יש רק קלוזאפ, והקונטקסט נותר מחוץ למסגרת. הצופה מקבל את האינפורמציה בבת אחת, בלי ממד הזמן, ולכן הוא צריך לייצר בעצמו את הקונטקסט כדי להבין את המשמעות".

דרוקס מציין שבציור הפיגורטיווי קל לצופה להשלים את הקונטקסט, כי הציור מזכיר לו את המציאות שהוא מכיר. בציור מופשט ההקשר נבנה מהקוד הפנימי שנוצר בציור, בדרך כלל קוד צורני, על גבול הדקורטיווי. דרוקס מנסה להימנע גם מזה וגם מזה. הוא מנסה לצייר ציור שיש בו "אמינות פיגורטיווית", כהגדרתו. "הציור נראה כמו ציור פיגורטיווי, כמו משהו שהצופה מכיר, אבל כשהוא מתבונן בו הוא לא באמת יכול להשלים אותו. הוא צריך להתאמץ ולייצר קונטקסט חדש. המאמץ הזה מכניס לציור גם את ממד של הזמן, וזה מה שמרגש אותי, בזה אני עסוק. אני מקווה שהסיטואציה שאני מגיש לצופה מספיק מגרה כדי שהוא ירצה לייצר משמעות לתמונה".

שיחה עם מיכאל דרוקס

The opposite of love is not hate, it's indifference. The opposite of art is not ugliness, it's indifference. The opposite of faith is not heresy, it's indifference. And the opposite of life is not death, it's indifference.

Elie Wiesel

"He who blames others has a long way to go on his journey. He who blames himself is halfway there. He who blames no one has arrived."

Chinese proverb

הטקסטים ברוקנרול זה לא פואטיקה, או שירה מודרנית, זה רוקנרול וזה צריך להיות מחובר. אני מאוד אוהב את זה שיש שירים שעשר שנים חשבתי ששרים בהם משהו אחר עד שגיליתי מה באמת המילים שם, אני אוהב שיש מסתורין שקשור בצליל של המילה, בפונטיקה שלה. מה שחשוב במילים זה לאו דווקא המשמעות הטקסטואלית שלהן, אלא העובדה שהן משמשות כצליל.

רע מוכיח בראיון עם טל גורדון

                                                                                                      זיו אשר    12.3.2000

חרות ודטרמיניזם

תפיסת האבסורד של קאמי

 אלבר קאמי (1913-1960) היה סופר ופילוסוף. את ספרו ה"מיתוס של סיזיפוס", עליו מתבססת עבודתי, כתב ב1940- על רקע מלחמת העולם השניה. הספר עוסק בשאלות קיומיות בדבר משמעות החיים ובעיית ההתאבדות כשהאבסורד משמש הנחת מוצא. נראה כי למושג האבסורד אין תקופה מתאימה יותר להתגבשות מאשר התקופה בה פקד את האנושות אחד האסונות הגדולים ביותר. כלומר, לנוכח המציאות  שהפכה כה קשה וכה אבסורדית בעקבות מאורעות תקופה זו, ברור הוא העיסוק  בשאלות של דרכי התמודדות עם עולם כזה, כאשר השאלה  המרכזית  היא: האם נוכח ההכרה בטיב העולם הנורא שסביבנו הפתרון היחידי הוא התאבדות?

ע"פ ההגדרה המילונית היבשה המושג אבסורד הוא "חוסר הגיון, שטות, דבר שאינו מתקבל על הדעת". קאמי אינו מגדיר מושג זה בספרו באופן מילולי קונקרטי אלא משתמש בו יותר כמונח המאפיין את התחושה הקיומית של האדם. תחושה זו, לדבריו, נובעת משתי סיבות:

1)     העולם הינו דינאמי, משתנה ללא הרף , תמיד נמצא בתהליך. לאדם לא ניתן בשום רגע להבין את העולם באופן אחיד ובהיר (לדוגמא: כיוון שהאדם הפועל בתוך העולם הוא יצור בעל איכויות של חירות מן הנמנע לצפות באופן מדוייק את שינויו בכל רגע נתון). האדם כידוע שואף להבין, להגדיר ולהסביר את התופעות אשר סביבו, כי רק פעולת ההגדרה היא אשר נותנת משמעות לדברים. חוסר יכולתו לעשות כן היא אשר גורמת לתחושת חוסר בטחון, חוסר אונים - תחושת אבסורד.

2)     האדם חי באשליה המתמדת כי חייו בהכרח ימשכו (לפחות עד גבול תוחלת חיי האדם). אשליה זו גורמת לאדם לתכנן את חייו, ולפעול תמיד מתוך אמונה בעתיד בעוד שידוע, כי המוות איננו צפוי, המחר איננו ודאי. הכרה בסתירה זו הופכת כל תכנון למגוחך, אבסורדי, כי אין ודאות שנוכל להוציאו אל הפועל. זוהי ההכרה שבהכרח יוצרת תחושה של חוסר משמעות, של אבסורד.

כלומר, ברגע שסתירות אלה נתפסות בתודעתנו, הגיוני ביותר היה לחשוב כי הפתרון היחידי שיכול לסכל תחושה זו הוא ההתאבדות. שהרי כדי לחיות צריך טעם כלשהו, משמעות אשר בעבורה נתמודד עם הקשיים ואם 'גילינו' כי בעצם אין טעם לנהוג בצורה זו או אחרת, כיוון שלא בטוח שנראה את יום המחר, ואם ראינו שאיננו מבינים כלל את המתרחש סביבנו, על פי מה נחיה את חיינו?

קאמי אומר כי אל לנו להיחפז ולחשוב שודאות באבסורד גוררת ודאות מוחלטת   בצורך בהתאבדות . מספיק להסתכל סביב ולראות שבעצם גם אנשים שלעיתים מרגישים כי אינם מצליחים למצוא עוד את הטעם העמוק שבקיומם, שאינם מצליחים למצוא סיבה מספקת להמשיך בייסוריהם, אינם ממהרים לשים קץ לחייהם. הסיבה הבסיסית לכך היא שהגוף כחומר נרתע מפני הכיליון ויהיה זה מן הסתירה לגרום זאת לעצמו, כי כידוע, יצר ההשרדות הוא מאפיין של כל היצורים החיים, גם אם במצבם התאבדות היא כביכול המעשה ההגיוני ביותר לעשותו, (אנשים ששרדו את השואה הם כמובן הדוגמא המובהקת לכך). הסיבה השניה לכך היא יותר הכרתית, מחשבתית - האדם בהיותו תמיד בתהליך איננו יכול לבחור להפוך להיות סטאטי. הוא מוגדר רק ע"י העובדה שהוא תמיד משתנה ולכן השאיפה למות או להפוך סטאטי איננה הגיונית ואיננה אותנטית עבור האדם.

אך קאמי איננו רוצה להסתפק רק בהסברים שימנעו את ההיקש הישיר להתאבדות,  שיוכיחו כי ישנה סתירה פיזית בין הוויית האדם לבין האפשרות כי בעצמו ישים קץ לחייו. קאמי רוצה לפתוח פתח אל עולם מחשבה שיאפשר לאדם לאשר את החיים באופן ההירואי ביותר, וזאת בעקבות ההבנה כי קיומו של אדם נובע מבחירה חופשית שלו ובאפשרותו להעניק לקיומו כל טעם שירצה. את עולם המחשבה הזה הוא מכנה החירות האבסורדית, חירות אשר כפי שאדגים מיד, נמצאת בכל אדם ואדם ורק הבחירה בישומה הוא שנותר לאדם לעשות.

בראש ובראשונה , אם כן, צריך להסתכל על הברור ביותר, קרי, על הבחירה החוזרת ונשנית בחיים באופן הנכון -  זה שידגיש את היופי והחיות שבבחירה זאת. חייבים להבין שזוהי איננה בחירה מובנת מאליה אלא ההפך הוא הנכון. זהו האקט המשקף את החרות  בצורתה המשמעותית ביותר. זוהי בחירה בדבר שהוא  כביכול  הקבוע  והדטרמיניסטי  ביותר, בדבר שנתון הכי פחות לשליטתנו - הולדתנו. כאשר אדם דוחה את ההתאבדות הוא הופך גם את הולדתו לבחירה חופשית שלו – הוא בוחר שוב ושוב להיוולד מחדש. מרד זה בין ידיעה את האבסורד (שכביכול מחייבת התאבדות) לבין הבחירה בחיים שוב ושוב הינו  אתגר מפרה וערך כשלעצמו.

גם את איום המוות מסביר קאמי באופן כזה שהמסקנה ממנו איננה הגבלת החופש אלא העצמתו דווקא. הגיוני שנחשוב  כי ללא החירות הבסיסית להיות, ללא האמונה בנצח, בעצם איננו חופשיים (לתכנן תוכניות וכו'). אך למעשה, אומר קאמי, הצבת מטרות וניסיון להגשימן הוא המעכב האמיתי. בכך שאדם מסתגל לתביעות של מימוש שהציב לעצמו הוא נעשה עבד לחירותו.

מכאן אף נובעת מסקנה נוספת שמחזקת את הטיעון כי על אדם לשאוף לחיות וכמה שיותר. לנוכח איום המוות התמידי הופכות החווית לשוות בערכן, סולם הערכים מתבטל, אין חוויה שעולה על אחרת ונשאר רק להרגיש את רצף ההווים – לחיות כמה שיותר. כלומר, האמונה באבסורד מחליפה את איכות הניסיונות בכמותם.

אך לב ליבה של החירות האבסורדית אינו מצוי בקיום המרד בפשטותו או בחיים למען מיצוי הרגע  אלא באופן בו האדם מקיים את המרד, בתוכן שהוא מעניק לחייו בתוך מצב נתון. התמודדות האדם עם העולם (אחרי שהכיר בו כאבסורדי) נעשית בעצם בראשו, סוג מחשבותיו ואופן תפיסתו את המצב סביבו, רק לו הם נתונים. הבחירה בגישתו לחיים היא מוחלטת והיא היא אשר מעצבת את טיב חייו ומעניקה להם את משמעותם.

בסופו של הספר משתמש קאמי במיתוס של סיזיפוס על מנת להמחיש את דבריו ולעגנם בדוגמא יותר קונקרטית. סיפורו של סיזיפוס כפי שהוא מופיע במיתולוגיה היוונית חשוב בגלל הגורל האבסורדי שהוא מתאר. סיזיפוס נידון (על יד האלים כביכול) לעונש נורא מכל - לגלגל סלע ענקי אל ראש ההר במחזור אינסופי של עמל מפרך, תוך מודעות לכך שאין תועלת לפעולתו, עד סוף ימיו. זוהי כביכול חוסר המשמעות בהתגלמותה, מציאות לגמרי חסרת תקווה. ועם זאת בדיוק פה נכנס מרכיב החרות ומנצח את הדטרמיניזם שבגורל הנתון, הבלתי ניתן לשינוי. בתוך המציאות משמעות הדברים מוענקת בראשנו. לסיזיפוס האפשרות לראות עולם ומלואו בכל גרגר באבן, ושיתמלא ליבו רק מעצם המאבק על הפסגות. סיזיפוס יכול להיות מאושר. נכון יהיה, מסכם קאמי,  להשליך את המאפיינים של מצבו גם על המציאות כפי שאנו מכירים אותה.

נכתב ע"י זיו אשר

מאת: אמיר דרור

מיכל, אשת הייטק שכבר זמן רב הולכת עצובה לעבודה, שיתפה את חברי הסדנה : "אתמול ישבתי בדיון שניסה להעריך את תגובת השוק למוצר חדש שאנו עומדים להוציא. השתתפו מנהלים ממחלקות שונות, אחרי הפגישה גיליתי שלא אמרתי את דעתי, זאת למרות שאני מצויה בשוק ומכירה היטב את השחקנים בו. חשבתי שמתחרים ינסו לחפש את נקודות החולשה שלנו, יבקשו להגדיל אותן ולהכפיש אותנו בעיניי הלקוחות. חשבתי, חשתי, ולא אמרתי".

"ממש הרגשתי את ניסיונות התקיפה שלהם בבטן, אבל לא יכולתי לומר זאת". הוסיפה כמו מסכמת.

שקט נשאר באוויר לעוד זמן מה והיא המשיכה, "שמעתי קול פנימי מוכר שמשתק אותי:

מה תסבירי להם, שמתחושת הבטן שלך את מדברת? אנשי הפיתוח משוכנעים באיכות וכל צוות השיווק חוץ ממך כבר רוצה להציג בתערוכה הקרובה את המוצר, סמנכ"ל הכספים כמעט הוציא הודעה לבורסה ואת תעצרי את כולם מתוך תחושת הבטן שלך, כמו תמיד את במיעוט . .  חריגה . . . מתחכמת . . .שתקי"

כך שיתפה מיכל שלמדה להבחין כיצד משתלטת עליה שיחת הקוף.  - שיחה פנימית מקטינה, דיבור מחליש, עצה עצמית שנועדה ל"שמור עליה" שלא תעז, חלילה שתיקח סיכון . . .  כמו קוף שצץ לו, מתיישב על הכתף ומוכיח בנימוקים סדורים והגיוניים מדוע לא!

יתכן שבימים עברו היה נכון לה להימנע מלומר את אשר חשה, לא לצאת נגד גם כאשר "צדקה". כך למדה בילדותה - לא לטלטל את הסירה המשפחתית, סירה אותה ניווטו פחדים וחששות. כילדה, לא יכולה להתעמת עם הוריה ועם דרכם, דרך של היסוס ומורא, והיא פיתח דפוס הימנעות כ"דפוס הישרדות". נמנעת מהקשבה ומביטוי עצמי, נמנעת מלצאת צודקת, מוכיחה ומתעמתת, נמנעת. נקודה.

אותה התנהגות שפעם שמרה עליה, במובן מסוים, חלחלה עמוק ולימדה אותה לא להביע את דעתה, לא להקשיב לעצמה ולתחושותיה.

הסדנה עזרה לה לפתח מודעות רגשית וערנות למחשבותיה, אפשרה לה להבחין ב"שיחת הקוף", לא להיבהל ממנה ולהתמודד איתה בכלים חדשים.

מתי מופיע אותו קוף? קטגור פנימי רב עוצמה מופיע אצל כל אחד בדמות אחרת ובזמן אחר. בדרך כלל כאשר צריך לקחת החלטה הכרוכה בשינוי. קוף מייצג חלק פנימי שמעדיף את המוכר והמקובל, מתנגד לשינוי, ומפעיל את מיטב ההיגיון ויכולת השכנוע שלו כדי לחסום אפשרות של תנועה. תפקיד הקוף לשמר הרגלים ודפוסים. קולו יופיע כאשר נבחן הצעות ורעיונות לדברים חדשים. כאשר נחוש "שנמאס לנו" ונשקול דרך חדשה, יתגייס להוכיח שכדאי לדבוק במוכר.

תפקיד נוסף לקוף הוא להשאיר אותנו קטנים וחוששים, זקוקים לאישור, חרדים להיות גדולים ועצמאיים. כאן ישמע קול פנימי מקטין שלא מאפשר לך לסמוך על עצמך, שחוסם אותך מלגלות כוחות, מונע מהתנסות חדשה כדי לא לטעות, לא מאפשר להתאמן בלקיחת סיכון, וכו'

התמודדות עם שיחת הקוף דורשת  4 פעולות :

1. זיהוי שיחת הקוף בזמן אמיתי

2. פנייה לאותה ישות פנימית ממנה נובעת השיחה, לדחיית השיחה לזמן מתאים יותר. זאת  כדי להקשיב לכל נימוקי ה"בעד" לפני נימוקי ה"נגד".

3. זיהוי החוויה הרגשית והקשבה נוספת למה ששיחת הקוף מעוררת.

4. פנייה יזומה בזמן נוח, שקט ומתאים יותר להאזנה לפירוט הנימוקים.

מדוע עלינו לפעול בדרך זו ומה מטרות כל שלב –

אנו רוצים להגיע למדרגה חדשה, בה אנו מפתחים יכולת לנהל את השיחה הפנימית ולא להיות מופעלים. בכך שאנו מזהים שיחה מחלישה ומתחייבים לעצמנו לקיים אותה בזמן מתאים יותר, אנו לוקחים עמדת ניהול. יתכן ששיחת הקוף תצוץ בשלב בו רק מתחיל רעיון חדש לבצבץ, טרם השלמנו הקשבה למלוא המחשבה ולכל ההיבטים עלול הקוף לקטוע את התהליך. אנחנו לא רוצים לתת לו לעצור רעיון חדש, לנטרל יוזמה עוד בטרם הצלחנו לפתח אותה. תפקידנו לנהל את תהליך החשיבה, להקשיב לקולות נגד, אבל בזמן המתאים לכך, אחרי פיתוח הרעיון. אז נפנה תשומת לב ונקשיב לסיכונים, לקשיים, לבעיות – לכל היבט או התנגדות שתעלה. כל עוד לא פעלנו בסדר נכון אנו מונעים מעצמנו אפשרויות חדשות.

זיהוי חוויות רגשיות המתחוללות בעת שיחת הקוף הוא מפתח הכרחי בתהליך השחרור. פחד, אולי אשמה, לפעמים חוסר אונים או הרגשה קשה אחרת שהוטבעו בנו, אנו נדרש להכיר בהם כדי ליישם שינוי. ככל שנוכל לחבק ולקבל חלק פנימי של עצמנו שמתפקד כילד פגוע, כך נחזיר לעצמנו אט – אט את המקום הבוגר, האחראי, מקום שאינו חושש להקשיב פנימה ולפעול בשקט, מתוך עמדה שסומכת על עצמי.

תוך כדי השיתוף הספונטאני נזכרה מיכל במשפט מפורסם של אביה "תני לי 3 נימוקים הגיוניים .  .  . " משפט שהפך למותג משפחתי. כל פעם שרעיון חדש עלה בראשה גרם לה המוטו הזה להתכנס ולהרגיש חסרת ביטחון. "הרבה רעיונות שלי לא יוצאים לאוויר העולם כי אחרים אומרים את שלהם לפני, ואני מסתובבת עם הרגשת ספק והחמצה. מתביישת מעצמי, איך זה שאני לא מעזה . . . "

להשלמת תהליך החיזוק העצמי אוסיף כעת כלי חשוב – נשימה מודעת.

הפניית קשב מלא לדבר אחד בלבד – לנשימה.

סגרי את הפה, מקדי את תשומת הלב בנחיריים, חושי כיצד הן מכניסות את האוויר אל האף, עקבי אחר התחושה לאורך הדרך בה האוויר זורם. זהי את תנועות הבטן שעולה ויורדת, את בית החזה שמתרחב מעט, ומשתנה. כך הלאה, עברי על כל חלקי הגוף שלוקחים חלק בתהליך של הכנסה והוצאת אוויר.

בהחלטה לנשום במודע אנו בוחרים להתעלם לזמן מהעולם. בהקשבה רק לנשימה של עצמנו אנו משדרים מסרים עמוקים לתת – ההכרה שלנו :

-         רק אני חשובה עכשיו - אני זכאית להיות במרכז תשומת הלב

-         אני מקשיבה לצרכים, לתחושות, לרצונות שלי

-         אני יכולה לתקן כל עוול וטעות שנעשו כלפי

כך ניתן לנטרל את שיחת הקוף, לחזק צמיחה אישית ולקדם תיקון שנדרש לנו.

תודה על ההקשבה בלב פתוח, אמיר דרור

 www.amirdror.com