רוץ בן סוסי, רוץ ודהר! רוץ בביקעה, טוס בהר! רוצה, טוסה, יום וליל - פרש אני ובן חיל!

שוקולד מריר

"בלוג ובו שירה אמיתית, מקורית, בוטה ויומיומית."

הדיוניסיה, "מאגר המונולוגים".

"להרגיש בבית"

להרגיש בבית

3-Iron

הלל:

אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי.

פרוש: אם אני לא אדאג לעצמי – מי יעשה זאת במקומי? אבל כשאני דואג רק לעצמי ולא לטובת אחרים – מה ערכי? ואם איני עושה את חובתי עכשיו – מתי אעשה אותה?

http://eleanor.co.il/yomanoga/index.htm

http://eleanor.co.il/mitzpetel/

Shivering, frozen mid the frosty snow in biting, stinging winds;
running to and fro to stamp one's icy feet, teeth chattering in the bitter chill.
To rest contentedly beside the hearth, while those outside are drenched by pouring rain.
We tread the icy path slowly and cautiously, for fear of tripping and falling.
Then turn abruptly, slip, crash on the ground and, rising, hasten on across the ice lest it cracks up.
We feel the chill north winds course through the home despite the locked and bolted doors...
this is winter, which nonetheless brings its own delights.

דע שגם חלק מעקרונות הדברים הטבעיים²⁶ אי-אפשר ללמדם בגלוי כפי שהם. שהרי יודע אתה את דבריהם ז"ל: ולא במעשֹה בראשית בשנים²⁷. אִילו ביאר מישהו את הדברים האלה כולם בספר, היה דורש²⁸ אותם לאלפי אנשים. לכן מופיעות משמעויות אלה גם בספרי הנבואה במשלים, וגם החכמים ז"ל דיברו על אודותן בחידות ובמשלים והלכו בכך בעקבות הספרים. כי הדברים הטבעיים²⁶ הם דברים שיש להם קשר רב אל חוכמת האלוהות, והם גם כן סודות מסודות חוכמת האלוהות. אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאתנו. לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי-כן החומרים וההרגלים²⁹ חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו³⁰ אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד³¹. יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום. זו היא דרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו: ואתה פה עמֹד עמדי (דברים ה', 28³²), ונאמר עליו: כי קרן עור פניו [בדברו אתו] (שמות ל"ד, 29). ויש ביניהם מי שהבריק לו הברק פעם אחת בכל לילו. זאת היא דרגת מי שנאמר עליהם: ויתנבאו ולא יספו (במדבר י"א, 25). יש מי שיש (לו) הפסקות רבות או מועטות בין ברק לברק. ויש מי שאינו מגיע לדרגה שחושכו יואר בברק, אלא בגוף מלוטש או משהו מעין זה כגון אבנים וזולתם המאירים במחשכי הלילה. אפילו האור המועט הזה המאיר עלינו אינו מתמיד, אלא מבהיק ונעלם כאילו הוא להט החרב המתהפכת (בראשית ג', 24).

ביקורת מעניינת שקראתי בעין הדג על הסרט, מפי "נורטון", ביקורת שבאה בתגובה לביקורת הזו:

נורטון (יום ראשון, 06/02/2005, שעה 3:34) תגובה 192093 מבחינתי, אין לי ספק שהסרט לא נגע כי הוא לא רצה לנגוע. האופן היחיד שבו אפשר להסביר את הקפיצות האלה בין החודשים והשנים הוא בכך שמתבצע כאן ניתוח קר על מהות האהבה, כאשר לבמאי/תסריטאי אין שום רצון או סיבה להעביר כאן רגש. רגש אחרי הכל, מוביל לאמפתיה, ואמפתיה עם דמות, מובילה לסובייקטיביות, וסובייקטיביות מסיתה את הדיון מפסים אובייקטיביים, ככה זה. ואת זה בדיוק ניסו יוצרי הסרט למנוע. אף אחד כאן לא ניסה ליצור קולנוע קלאסי. כל מה שניסו ליצור כאן הוא דיון. הדיסקציה המוחלטת של הרגש (לדעתי לפחות) היתה מטרת הבמאי, ובדיעבד כפי שאכתוב בהמשך, היא גם חוזרת אל הצופה כבומרנג. מוזר מאד לדעתי, שהן גלובוס הזהב והן האוסקר התייחסו אל נטלי פורטמן (לי כמובן, שמורה זכות הראשונים) כאל שחקנית משנה, כאשר ברור שהיא הכלי החשוב ביותר בסיפור. ''כלי'' כי קשה להתייחס אל הארבעה כדמויות. ''חשוב'' בגלל שאצלה קיים הטוויסט, והיא שמביאה את האנלוגיה שעומדת בבסיס התזה של הסרט. הקשר בין סצינת הסטריפטיז my name is jane, ובין סצינת הטוויסט הוא הרגע היחיד שמנסה לשפוך אור על הסיפור כולו, והוא זה שמוציא אותו מנישת ה''כולנו חארות'', ומספק לו, לא רק עדינות רבה, אלא גם אימפקט רגשי מאוחר שנובע ממסקנה אינטלקטואלית גרידא (ולא מתוך אמפתיה כלשהי, שכן היא כאמור - לא קיימת). הקשר בין העירום הפיזי לבין ההתערטלות הנפשית של אליס, בסצינת הסטריפטיז הוא פן אחד שנחשף רק בטוויסט. שכן דוקא בסצינה הפיזית ביותר בסרט, זאת שבה לכאורה אין כלום מעבר לתאוות בשרים פשוטה, מתגלית לה (בדיעבד) האמת כולה. כאשר האמת היא פשוטה - היא יכולה רק להתגלות דרך המשגל, שכן החדירה אל נפש האדם היא בלתי אפשרית. החדירה האמיתית היחידה היא זאת שמתבצעת באקט המיני, והיא גם היחידה שניתן להגדיר כ''אמיתית''. כל חדירה אחרת היא מזויפת לחלוטין. לכן, כמובן זאת הפעם הראשונה שבה אנו מגלים על קיומה של ג'יין. (ואני די בטוח, שגם הקשר בין השם ג'יין לגבריות המסוקסת האסוסיאטיבית של טרזן, וממילא (בסרט הזה) לארי - אינה מקרית, אם כי יתכן ואני טועה). והיא דוקא סיפקה צ'אנסים למכביר לדן, רגע השבירה מגיע רק בסיום הסרט, והוא זה שבו היא קולטת שהיא לעולם לא יכולה להיות ג'יין באמת. תחפושת ה''אליס'' שלה חייבת להשאר. האדם אכן לא יכול לפי הסרט לגלות אמפתיה אמיתית כלפי אדם אחר, אכן לא יכול להיות בסיס להזדהות או לקשר רגשי - זולת עם עצמך, ועם עצמך בלבד. אליס גילתה את האמת הזאת רק עם רגע השבירה שלה, ואחרי הכל מה יכול לשבור יותר, מאשר הידיעה שחוץ ממך, לאף אחד לא אכפת. שהמשחק היחיד שמשוחק בעולם, הוא משחק של שליטה ושל כוח. שהרצון האנושי באהבה - הוא בדיוק זה - רצון בכוח ותו לא. ואם זאת מסקנת הסרט, האם אכן אין כאן שימוש מתוחכם בנראטיב הנבחר (דילוג על פני חודשי התרחשויות, כדי לעקר אמפתיה). שכן אם התזה שמוביל הסרט היא שהעולם הוא אגואיסטי באופן מוחלט. האם כל נסיון לייצר אמפתיה מזויפת בסרט כלפי הצופה - הינו בעצם נסיון לרחק את הצופה מעצמו, מהאגו שלו. והאופן היחיד שבו תתבצע אנלוגיה בין המסקנה המצמררת של הסרט לבין מצבו של הצופה בסרט היא רק על ידי עקירת ה''אחר'' והצבת ה''אני'' במרכז - על ידי אותה עקירה של כל יכולת רגשית קולנועית. בומרנג כבר אמרתי. פן מעניין נוסף, מטאפורי לכל הפחות בסרט, הוא העיסוק של הדמויות. כאשר כל אחת מהם עוסקת רק במה שקורה על פני השטח, ולא מייחסת עומק לאנשים שאינם הם עצמם כלל. צלמת - מצלמת רק את החיצוניות של האדם. מה גם שכמה פעמים בסרט מתייחסים ליצירותיה של אנה כצילומים של ''זרים'' מוחלטים. אבל האם אליס לא היתה אחת מאותם ''זרים''. האם באמת קיים מישהו שלא נחשב ל''זר מוחלט'', והאם יכול להיות עיסוק שטחי יותר מאשר צלם. חשפנית - הנה עיסוק שטחי, אבל מסוג שונה, עובדה - הפעם היחידה שבה אליס נחשפה בסרט (תרתי משמע) היתה באותה סצינת סטריפטיז. הנה, עוד עיסוק שקורה רק על פני השטח, אך למעשה מאיר אור על הכל. שכן לפי הסרט לא קיים כלום, בטח לא שום סוג של רומנטיקה אמיתית או אחרת, מעבר לאותו עיסוק אובססיבי בגוף של האחר. ואם זה אכן חזות הכל, שכן חוץ מאשר שליטה ומין - לא קיים כלום, האם זה לא הכל באמת? לכל הפחות ביחסים הבין אישיים. מכל סוגי הרופאים שקיימים בעולם, לארי בחר להיות דוקא רופא עור. כן - עור - החלק החיצוני ביותר של האדם, לא שום איבר פנימי או כזה חס וחלילה, אפילו לא שיניים (אחרי הכל השפתיים מסתירות אותן). לארי - עוד אחד שמגלה תוך כדי הסרט שהרומנטיקה לא קיימת, וכל מה שקיים הוא השליטה. עוד אחד שקולט שהאופן היחיד שבו ניתן לכבוש מישהי - הוא על ידי כבישתה במיטה. והאופן היחיד שבו הוא יכול להחזיר לעצמו את אנה, הוא לא בנסיון לחדור אל ליבה, אלא בנסיון מוצלח הרבה יותר - לחדור אל מקום הרבה פחות מסובך. ודן - אולי הרומנטיקן האחרון בחבורה, ולכן גם המאכזב מכולם בבחירותיו. אחרי הכל בניגוד לאליס המחפשת תדיר את משמעות האהבה, ולארי ואן שכנראה גילו אותה דרך תאוות הבשרים, דוקא דן הנאיבי יותר הוא זה שלעולם לא קולט, לפחות לא עד אותו רגע בו הוא רואה את שמה של אליס איירס באנדרטה. אחרי הכל, דן הפך את החיצוניות של האדם לדרך חיים. ויותר מכך, השכלול של מודעות האבל שהוא כותב, בכלל לא מאפשר לו לגלות את האמת המרה על האדם, ומשאירה אותו רק כלוח ריק שניתן לתאר אותו במספר מילים (אב אוהב, חבר טוב וכו'). וכאדם שבמשך כל חייו התעסק רק בשקר - בכיסוי על המהות האמיתית של האדם - אין כל פלא בכך שהוא האחרון לקלוט. בעיקרון, ההרגשה שלי מהסרט כשצפיתי בו היתה ניתוק מסוים, ומצד שני - חשבתי עליו בערך שבוע אחרי הצפיה, דבר שקורה לי לעיתים נדירות לגמרי. לדעתי, לפחות מדובר בסרט מיוחד, חדשני ודי נהדר. רק אל תחשבו לגנוב את נטלי ממני. 8.5/10