|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
וזאת הברכה, נשל הנחש
רוץ בן סוסי, רוץ ודהר! רוץ בביקעה, טוס בהר! רוצה, טוסה, יום וליל - פרש אני ובן חיל!
|
נכתב על ידי
,
17/10/2008 22:53
בקטגוריות אבני דרך, ביום הזה ממש, אוויר בכיסים, בית הזיקוק, דברים בלחש, הייתי&catdesc= כתבתי, הנפש היא אפריקה, התקרה עפה, התקרה עפה פינת סולל-בונה, וואלה&catdesc= יופי, זכרונות מתוקים, זערוריים, חה!, חילופי דברים, חלום על לחם, חרש ביבבה, חשקומיצין, טה טה טהטם, יאללה ביי
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
ביקורת מעולה על הסרט "להרגיש בבית" מאת אורי ברייטמן
"להרגיש בבית"
להרגיש בבית
דרום קוריאה 2004
בימוי: קים קי-דוק
שחקנים: לי סונג-יון, הי ג'יי, מו גו, או צוי, סוק לי
"להרגיש בבית" הוא תרגום עברי בלתי-הולם לשם האמיתי של הסרט, שעוסק למעשה במהותה של ריקנות נפשית וגופנית. שמו האמיתי של הסרט (3 Iron) נוגע בענייין אחר לגמרי: "איירון שלוש" הוא כינוי למחבט גולף שלא משתמשים בו הרבה במהלך המשחק. כך גם בסרט: בחורה המרגישה נטושה וחסרת-שימוש נגאלת מחייה המדכדכים בעזרת מחבט גולף. אז למה "להרגיש בבית"? הסרט הקוריאני הזה אמנם מספר על בחור שנוהג לפרוץ לבתים ולהתגורר בהם לתקופה קצרה כאילו היו בבעלותו. אך היצירה הקולנועית הזו עוסקת גם בטבעה של נוכחות במערכת זוגית: מה הקשר בין נוכחות פיזית של בן הזוג ובין נוכחות במחשבותינו? האם בן הזוג צריך להיות נוכח פיזית בשביל שנרגיש בנוכחותו?
הסיפור מתרחש בעיר דרום-קוריאנית גדולה, ולמרות שהוא מתמקד רוב הזמן בבית מפואר בשכונה עשירה, הוא מתרחש בכל השכבות החברתיות של העיר. העדשה עוברת דרך דירות זעירות בשכונות עוני, משפחות קטנות במעמד בינוני, סטודיו בוהמייני, זוגות יאפים ומסורתיים כאחד. אל אחד מן המקומות הללו חודרת ישות זרה: בחור צעיר על אופנוע, שמדביק פרסומות על דלתות הבתים וכך מבחין מי נמצא בבית ומי נמצא בטיול ארוך. הוא מטלטל את העולם הפנימי של כל זוג ו/או משפחה. הוא מערער מערכות יחסים שבריריות, מבליט נקודות חולשה, מגלה הזנחה, גואל מצוקות - ולעתים לא משנה דבר במערכת יחסים יציבה והרמונית לחלוטין.
להרגיש בבית - חקירה של זוגיות ונוכחות
מלבד העיסוק של הסרט בתופעת הריקנות הנפשית, הוא מייצר היגד ברור בנוגע להשפעתה ההרסנית של אלימות על מערכות יחסים. אנו רואים כיצד ילד מכוון אקדח צעצוע אל אימו ויורה בה חץ ישר לתוך הפנים. אחר כך אנו רואים אישה מוכה, שמחליטה לעזוב את בעלה. בהמשך אנחנו נחשפים למתאגרף שבוגד באשתו ומשתמש באלימות כאמצעי להסתרת ריקנותו הנפשית. הסיפור מסתבך כאשר האלימות הקיצונית של חוקר משטרה מושחת מתנגשת עם דחפי הנקם של הבעל המכה. אפילו מותו של קשיש מסרטן נחשד בתחילה כמעשה אלימות נוסף, ורק לאחר זמן נתפס במשמעותו האמיתית: כבוד אמיתי למת, שנפטר גלמוד בדירתו כאשר בני משפחתו נוסעים לחופשה ומשאירים אותו מאחור. ובמובן מסוים, אפילו עבודותיו המקצועיות של צלם-נשים נתפסות בהמשך הסרט כחדירה אלימה אל פרטיותה ונשיותה של הגיבורה המרכזית (האישה המוכה שעוזבת את הבית עם הבחור ה"פורץ").
כאשר הסיפור מתקדם, דמותו של הבחור ה"פורץ" לובשת אופי מופשט יותר ויותר. הוא מבין כי נוכחותו הפיזית מהווה מכשול בעולם המציאותי, ומצליח להפוך אט-אט לסוג של רוח רפאים. כך הוא משוטט, רואה ולא-נראה, בעולם המיוסר של העיר המודרנית, וכמו אלוהים הוא מעניש את הרשעים ומתגמל את הטובים. בשיאו של הסרט נוצר משולש רומנטי מושלם, שבו הבחור מתפקד כמאהב בלתי-נראה. הסצינות בהן ממחיש הבמאי את המשולש הרומנטי הזה מפגינות וירטואוזיות קולנועית ומשמעת טכנית נדירה. כל מי שחווה על בשרו את משמעויותיה של בגידה במערכת זוגית, יזדהה עמוקות עם ארוחת הבוקר המשולשת המוסרטת שם.
ההיגדים הפילוסופיים של "להרגיש בבית" חורגים הרבה מעבר לסיפור סתמי על בחור שפורץ לבתים ולוקח איתו אישה מוכה. כאשר הסרט מסתיים, ניתן להבין כי הפריצה אל הבתים היא רק מטאפורה ליציבותה של מערכת יחסים. כאשר בני הזוג ו/או המשפחה מפתחים קשר אמיתי המבוסס על אהבה שאין בה אלימות ואין בה חומרנות, העולם החיצוני לא יכול לשבור את הקשר. זה מתבטא היטב בסצינות בהן מבקרים הבחור והאישה המוכה (בנפרד וביחד) בבית של בני זוג שקטים ונעימים שמטפחים את הצמחייה והדגים - חיבור הרמוני בין אדם וטבע. אך כאשר מערכת היחסים אינה יציבה (בוגדנות; חוסר רצון להתחייב לטווח ארוך; אלימות; פינוק; הזנחה), ה"פורץ" חושף את חולשותיה וממוטט את מגדל הקלפים. וזה לא הכל.
מעבר להיגדים הללו על יציבות מערכות יחסים, הסרט מסתיים בהשקפה מעניינת על טיבה של נוכחות פיזית. ככל שהנוכחות הפיזית של הבחור ה'פורץ' הופכת מופשטת וערטיאלית, כך מתברר כיצד נוכחות נפשית חזקה יותר מנוכחות פיזית. דווקא הבעל האלים, הפטפטן והחומרני, שכופה את עצמו על אשתו, צועק עליה ומציף את הבית ברכוש, לא מצליח לחדור אל נפשה של אשתו. זאת לעומת הבחור ה'פורץ', שאין לו רכוש, שאינו אומר מילה, ושאינו נוהג באלימות, משתלט לחלוטין על תודעתה. לאור ההתעניינות של הבמאי קים קי-דוק בבודהיזם (הסרט "אביב, קיץ, חורף, סתיו ו...אביב"), ניתן לומר שזו השקפה בודהיסטית קלאסית הדוגלת בשתיקה, אי-אלימות וסלידה מכל סוג של רכושנות או חומרנות.
אחד המרכיבים שהופך את "להרגיש בבית" ליצירה משכנעת יותר מ"אביב, קיץ..." היא המיקום העירוני. כל הסצינות מתרחשות בעולם המודרני המוכר לנו. כך ההיגדים הפילוסופיים מקבלים נופך ארצי, פרקטי ומתון יותר מזה של "אביב, קיץ...", שבחר בנופים בראשתיים כדי להעביר מסר של ניתוק מוחלט מן העולם שבו אנו חיים כיום. ב"להרגיש בבית", הניגוד בין הטבע הבראשיתי ובין הדירות הקלסטרופוביות של הכרך הקוריאני מעשיר את הסרט במתח ובעניין. כאשר העולם המודרני והמתועש מתעמת עם טבע האדם הקדמוני, עקרונותיה העתיקים של הדת ופילוסופיה מופשטת, היצירה זוכה לנפח משמעותי יותר.
גם הסמלים שבהם משתמש הבמאי כאן משכנעים יותר מ"אביב, קיץ...": בפתיחת הסרט, למשל, אנו רואים כיצד פסל לבן של אישה נותר ללא פגע מאחורי רשת שכדור-גולף חובט בה ללא הרף; הסמל הזה משקף את אי-יכולתה של האלימות המודרנית לפגוע בנשיות רוחנית, על-זמנית, מופשטת. לאורך כל הסרט, ההתנגשות בין המונח המשפטי המאיים "הסגת גבול" ובין הסקרנות הטבעית של הצופים יוצרת מתח בין מה ש'אסור' ובין מה ש'טבעי'. אנחנו יודעים שזה לא חוקי להיכנס לבתים של אנשים אחרים, אבל אנחנו גם מרגישים שחובתנו, כבני-אדם, לדעת מה קורה לאנשים אחרים. כך אנחנו יכולים להציל אותם מן הריקנות, האלימות, הבוגדנות ואולי להיטיב את חייהם.
לסיכום, "להרגיש בבית" היא יצירה קולנועית מקורית מאוד, עשויה היטב ועמוסה בהיגדים מעניינים על זוגיות, נוכחות, אלימות וריקנות. היא בוחרת בכרך המודרני כדי לייצר תובנות פילוסופיות כבדות-משקל על מערכות יחסים בעידן המודרני. דווקא הקהל המערבי צריך להבחין באלמנטים הבודהיסטיים שגודשים את הסרט (שתיקה, אי-אלימות, התנזרות מחומרנות ומרכושנות, חיבור ישיר עם הטבע) וללמוד על חולשותיה של התרבות המערבית שכל-כך בטוחה בעצמה. פעמים כה רבות אנחנו לומדים על עצמנו המון כאשר אנחנו מכניסים אורחים לדירתנו, או כאשר בן הזוג שלנו נוסע לחו"ל והדירה "מתרוקנת" ממנו. זה ה'טריגר' הפילוסופי שממנו ניזון הסרט, ומצליח לשכנע אותנו בכנותו האמנותית.
| |
הלל:
אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי.
פרוש: אם אני לא אדאג לעצמי – מי יעשה זאת במקומי? אבל כשאני דואג רק לעצמי ולא לטובת אחרים – מה ערכי? ואם איני עושה את חובתי עכשיו – מתי אעשה אותה?
| |
Winter\ Vivaldi
Shivering, frozen mid the frosty snow in biting, stinging winds; running to and fro to stamp one's icy feet, teeth chattering in the bitter chill. To rest contentedly beside the hearth, while those outside are drenched by pouring rain. We tread the icy path slowly and cautiously, for fear of tripping and falling. Then turn abruptly, slip, crash on the ground and, rising, hasten on across the ice lest it cracks up. We feel the chill north winds course through the home despite the locked and bolted doors... this is winter, which nonetheless brings its own delights.
| |
מורה נבוכים\ פתיחה
דע שגם חלק מעקרונות הדברים הטבעיים26 אי-אפשר ללמדם בגלוי כפי שהם. שהרי יודע אתה את דבריהם ז"ל: ולא במעשֹה בראשית בשנים27. אִילו ביאר מישהו את הדברים האלה כולם בספר, היה דורש28 אותם לאלפי אנשים. לכן מופיעות משמעויות אלה גם בספרי הנבואה במשלים, וגם החכמים ז"ל דיברו על אודותן בחידות ובמשלים והלכו בכך בעקבות הספרים. כי הדברים הטבעיים26 הם דברים שיש להם קשר רב אל חוכמת האלוהות, והם גם כן סודות מסודות חוכמת האלוהות. אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאתנו. לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי-כן החומרים וההרגלים29 חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו30 אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד31. יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום. זו היא דרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו: ואתה פה עמֹד עמדי (דברים ה', 2832), ונאמר עליו: כי קרן עור פניו [בדברו אתו] (שמות ל"ד, 29). ויש ביניהם מי שהבריק לו הברק פעם אחת בכל לילו. זאת היא דרגת מי שנאמר עליהם: ויתנבאו ולא יספו (במדבר י"א, 25). יש מי שיש (לו) הפסקות רבות או מועטות בין ברק לברק. ויש מי שאינו מגיע לדרגה שחושכו יואר בברק, אלא בגוף מלוטש או משהו מעין זה כגון אבנים וזולתם המאירים במחשכי הלילה. אפילו האור המועט הזה המאיר עלינו אינו מתמיד, אלא מבהיק ונעלם כאילו הוא להט החרב המתהפכת (בראשית ג', 24).
| |
Closer
ביקורת מעניינת שקראתי בעין הדג על הסרט, מפי "נורטון", ביקורת שבאה בתגובה לביקורת הזו:
נורטון (יום ראשון, 06/02/2005, שעה 3:34) תגובה 192093 מבחינתי, אין לי ספק שהסרט לא נגע כי הוא לא רצה לנגוע. האופן היחיד שבו אפשר להסביר את הקפיצות האלה בין החודשים והשנים הוא בכך שמתבצע כאן ניתוח קר על מהות האהבה, כאשר לבמאי/תסריטאי אין שום רצון או סיבה להעביר כאן רגש. רגש אחרי הכל, מוביל לאמפתיה, ואמפתיה עם דמות, מובילה לסובייקטיביות, וסובייקטיביות מסיתה את הדיון מפסים אובייקטיביים, ככה זה. ואת זה בדיוק ניסו יוצרי הסרט למנוע. אף אחד כאן לא ניסה ליצור קולנוע קלאסי. כל מה שניסו ליצור כאן הוא דיון. הדיסקציה המוחלטת של הרגש (לדעתי לפחות) היתה מטרת הבמאי, ובדיעבד כפי שאכתוב בהמשך, היא גם חוזרת אל הצופה כבומרנג. מוזר מאד לדעתי, שהן גלובוס הזהב והן האוסקר התייחסו אל נטלי פורטמן (לי כמובן, שמורה זכות הראשונים) כאל שחקנית משנה, כאשר ברור שהיא הכלי החשוב ביותר בסיפור. ''כלי'' כי קשה להתייחס אל הארבעה כדמויות. ''חשוב'' בגלל שאצלה קיים הטוויסט, והיא שמביאה את האנלוגיה שעומדת בבסיס התזה של הסרט. הקשר בין סצינת הסטריפטיז my name is jane, ובין סצינת הטוויסט הוא הרגע היחיד שמנסה לשפוך אור על הסיפור כולו, והוא זה שמוציא אותו מנישת ה''כולנו חארות'', ומספק לו, לא רק עדינות רבה, אלא גם אימפקט רגשי מאוחר שנובע ממסקנה אינטלקטואלית גרידא (ולא מתוך אמפתיה כלשהי, שכן היא כאמור - לא קיימת). הקשר בין העירום הפיזי לבין ההתערטלות הנפשית של אליס, בסצינת הסטריפטיז הוא פן אחד שנחשף רק בטוויסט. שכן דוקא בסצינה הפיזית ביותר בסרט, זאת שבה לכאורה אין כלום מעבר לתאוות בשרים פשוטה, מתגלית לה (בדיעבד) האמת כולה. כאשר האמת היא פשוטה - היא יכולה רק להתגלות דרך המשגל, שכן החדירה אל נפש האדם היא בלתי אפשרית. החדירה האמיתית היחידה היא זאת שמתבצעת באקט המיני, והיא גם היחידה שניתן להגדיר כ''אמיתית''. כל חדירה אחרת היא מזויפת לחלוטין. לכן, כמובן זאת הפעם הראשונה שבה אנו מגלים על קיומה של ג'יין. (ואני די בטוח, שגם הקשר בין השם ג'יין לגבריות המסוקסת האסוסיאטיבית של טרזן, וממילא (בסרט הזה) לארי - אינה מקרית, אם כי יתכן ואני טועה). והיא דוקא סיפקה צ'אנסים למכביר לדן, רגע השבירה מגיע רק בסיום הסרט, והוא זה שבו היא קולטת שהיא לעולם לא יכולה להיות ג'יין באמת. תחפושת ה''אליס'' שלה חייבת להשאר. האדם אכן לא יכול לפי הסרט לגלות אמפתיה אמיתית כלפי אדם אחר, אכן לא יכול להיות בסיס להזדהות או לקשר רגשי - זולת עם עצמך, ועם עצמך בלבד. אליס גילתה את האמת הזאת רק עם רגע השבירה שלה, ואחרי הכל מה יכול לשבור יותר, מאשר הידיעה שחוץ ממך, לאף אחד לא אכפת. שהמשחק היחיד שמשוחק בעולם, הוא משחק של שליטה ושל כוח. שהרצון האנושי באהבה - הוא בדיוק זה - רצון בכוח ותו לא. ואם זאת מסקנת הסרט, האם אכן אין כאן שימוש מתוחכם בנראטיב הנבחר (דילוג על פני חודשי התרחשויות, כדי לעקר אמפתיה). שכן אם התזה שמוביל הסרט היא שהעולם הוא אגואיסטי באופן מוחלט. האם כל נסיון לייצר אמפתיה מזויפת בסרט כלפי הצופה - הינו בעצם נסיון לרחק את הצופה מעצמו, מהאגו שלו. והאופן היחיד שבו תתבצע אנלוגיה בין המסקנה המצמררת של הסרט לבין מצבו של הצופה בסרט היא רק על ידי עקירת ה''אחר'' והצבת ה''אני'' במרכז - על ידי אותה עקירה של כל יכולת רגשית קולנועית. בומרנג כבר אמרתי. פן מעניין נוסף, מטאפורי לכל הפחות בסרט, הוא העיסוק של הדמויות. כאשר כל אחת מהם עוסקת רק במה שקורה על פני השטח, ולא מייחסת עומק לאנשים שאינם הם עצמם כלל. צלמת - מצלמת רק את החיצוניות של האדם. מה גם שכמה פעמים בסרט מתייחסים ליצירותיה של אנה כצילומים של ''זרים'' מוחלטים. אבל האם אליס לא היתה אחת מאותם ''זרים''. האם באמת קיים מישהו שלא נחשב ל''זר מוחלט'', והאם יכול להיות עיסוק שטחי יותר מאשר צלם. חשפנית - הנה עיסוק שטחי, אבל מסוג שונה, עובדה - הפעם היחידה שבה אליס נחשפה בסרט (תרתי משמע) היתה באותה סצינת סטריפטיז. הנה, עוד עיסוק שקורה רק על פני השטח, אך למעשה מאיר אור על הכל. שכן לפי הסרט לא קיים כלום, בטח לא שום סוג של רומנטיקה אמיתית או אחרת, מעבר לאותו עיסוק אובססיבי בגוף של האחר. ואם זה אכן חזות הכל, שכן חוץ מאשר שליטה ומין - לא קיים כלום, האם זה לא הכל באמת? לכל הפחות ביחסים הבין אישיים. מכל סוגי הרופאים שקיימים בעולם, לארי בחר להיות דוקא רופא עור. כן - עור - החלק החיצוני ביותר של האדם, לא שום איבר פנימי או כזה חס וחלילה, אפילו לא שיניים (אחרי הכל השפתיים מסתירות אותן). לארי - עוד אחד שמגלה תוך כדי הסרט שהרומנטיקה לא קיימת, וכל מה שקיים הוא השליטה. עוד אחד שקולט שהאופן היחיד שבו ניתן לכבוש מישהי - הוא על ידי כבישתה במיטה. והאופן היחיד שבו הוא יכול להחזיר לעצמו את אנה, הוא לא בנסיון לחדור אל ליבה, אלא בנסיון מוצלח הרבה יותר - לחדור אל מקום הרבה פחות מסובך. ודן - אולי הרומנטיקן האחרון בחבורה, ולכן גם המאכזב מכולם בבחירותיו. אחרי הכל בניגוד לאליס המחפשת תדיר את משמעות האהבה, ולארי ואן שכנראה גילו אותה דרך תאוות הבשרים, דוקא דן הנאיבי יותר הוא זה שלעולם לא קולט, לפחות לא עד אותו רגע בו הוא רואה את שמה של אליס איירס באנדרטה. אחרי הכל, דן הפך את החיצוניות של האדם לדרך חיים. ויותר מכך, השכלול של מודעות האבל שהוא כותב, בכלל לא מאפשר לו לגלות את האמת המרה על האדם, ומשאירה אותו רק כלוח ריק שניתן לתאר אותו במספר מילים (אב אוהב, חבר טוב וכו'). וכאדם שבמשך כל חייו התעסק רק בשקר - בכיסוי על המהות האמיתית של האדם - אין כל פלא בכך שהוא האחרון לקלוט. בעיקרון, ההרגשה שלי מהסרט כשצפיתי בו היתה ניתוק מסוים, ומצד שני - חשבתי עליו בערך שבוע אחרי הצפיה, דבר שקורה לי לעיתים נדירות לגמרי. לדעתי, לפחות מדובר בסרט מיוחד, חדשני ודי נהדר. רק אל תחשבו לגנוב את נטלי ממני. 8.5/10
| |
דפים:
|