פתחים סמויים מהעין

אין לי עניין בתקשורת עם מי שלא מסוגל\מעוניין להבין אותי, וזה אלמנט בסיסי אצל אנשים בכלל.

היכולת להבין ולקבל את האחר נובעת מכך שאני מסוגל למצוא בכל 'אחר' כמעט, את עצמי. זה כל כך מעוות "להשתמש" באחר, לסלוח ולקבל את עצמי באמצעותו? כולם עושים את זה, כולם מנסים "להתגאל" ככה.

זה לא מעוות, זה טבעי, ומההיבט החברתי אפילו נעלה בעיני, אבל התהליך הזה צריך להיות הדדי, אני חייב ללמוד להתערטל כולי, זה לא פייר לשמור על העמימות שאני כל-כך אוהב.

אבל זה קשה לי לוותר על עצמי לגמרי, לחשוף את הבועות הפרטיות שלי, המצוקות\ההנאות הקטנות שהן רק שלי.

זה מנגנון הגנה, אני יודע, רק שלפעמים הוא משתלט עלי לגמרי, עושה את העבודה יותר מדי טוב המניוק הזה.

מטרידה האפשרות שאני לא מעוניין\מפחד שיבינו אותי...זה לא טוב. צריך לפרק את המילכוד, זה יהיה יותר בריא בלעדיו.

חייב לדעת מה אני רוצה, אפילו בדרך של אלימינציה, אם לא יהיו לי יעדים ברורים, אמשיך לרחף, לרחף לכל הרוחות.

השגרה המנומנמת שלי דוחה, מנוונת ומשחיתה - הזמן שלי מוגבל ולא מובן מאליו, הגיע הזמן שאתייחס אליו כאל כזה. אם לא עכשיו אימתי? הבלוג הזה חייב להיות תכליתי, חדל קשקשת ואוננות מחשבתית, ביטוי רגשי וכו' - עלי להרחיב את האפיקים המוחשיים, אנושיים. לרשום כאן רק ציוני דרך, ומחשבות שממש ראויות עבורי ולעתידי.

להתחיל לרשום, לרשום כל יום, לעבוד כל יום את היעדים שלי, לא לוותר אפילו ליום, להתפלל יום יום את היעדים שלי בכתיבה פיזית, ינטרית, של מספר דקות כל יום.

הרוך, וחוסר הבטחון יתקשו עם העשייה, מלדבר ולהגות כל הזמן את כל האפשרויות לא מגיעים לשום מקום, למלא את הזמן בעשייה, תוך כדי עשייה דברים יקרו, הדרך תיפקח מעצמה.

פיזית אני צריך להתקיים לבד, ובכוחות עצמי, לא להיעזר באף אדם, לעבור תקופה של התבודדות ועשייה. לבדוק אופציה של עבודה בקיבוץ או מושב - לעבוד קשה פיזית, כמו פעם.

להפסיק לשים על עצמי זכוכית מגדלת בקשר עם אנשים, להפסיק לחשוב כל הזמן איך אני נתפש על ידם, והאם זה בטוח להיות אני כמו שאני, להפסיק לבדוק ולבחון, זה הקיבעון שלי, ואני חייב להשתחרר ממנו. מותר לי להפגע, זה חלק מהעניין, אני אתחזק בסופו של דבר.

להיות שלם עם עצמי, שלא יאהבו אותי כולם. שלא יעריכו אותי כולם. שלא יזדקקו לי כולם. טוב, לא להתאמץ את כל הנ"ל, אבל לאפשר לעצמי לחיות בשלום עם העובדה שככה זה, וטוב שכך.

You'd think it was easy,
To give your life away,
To not have to live up to,
The promises you made.

Going home, I'm going home.
Going home, I'm going home.
Going home.

Going Home\Neil Young

אם בקרקעית נפשי שוכן הדמון שחוזר כמו מנטרה על הגורל שמצפה לי, שראוי לי, אז להסתיר אותו פירושו לשמור עליו, לגונן עליו, לקיים אותו. למה זה האינסטינקט, איך מציפים את העליבות הזו ולא מאבדים את חברתם של אנשים?

בהשראת החידה

עוד צמד של ניגודים מקננים בי.

בכל אחד מהניגודים הנ"ל, יש את זרעי הפורענות\הצלחה של הניגוד המקביל לו.

השאלה היא איך להפסיד ברמה התיאורטית בלבד, ולהמשיך לנצח ברמה המעשית.

אני פשוט "חייב" להפסיד אחרי ניצחון, אחרת אין לנפשי מנוח.

איך מייצרים הפסד שיניח לי, הפסד מבוקר, אבל שלא יגרום נזקים מוחשיים משמעותיים?

הוא באמת חייב לגרום נזקים מוחשיים משמעותיים?

כשאני מפסיד, אני מרגיש את החיים ונהנה מהם, מהפשטות והיופי שבהם.

כשאני מנצח יש ריגוש שאני לא מצליח לשלוט בו, והוא נהדר, אבל כשהוא מתפוגג לאיטו באה החרדה והלחץ.

במשך שלוש שנים רצופות ניצחתי כמעט ללא הפסקה בעיסוק שלי, והשכר היה משכר בהתאם.

אוטוטו אני סוגר שלוש שנים של נצחונות והפסדים עם יתרון ברור להפסדים.

אני עייף ומותש, אבל יודע שאפשר אחרת. אפשר אותו דבר, אבל אחרת.

אגי משעול

או

בראשית היו המילים

ואחר כך שמעתי בום.

קשה לי לומר אמת כשלא נוח לי איתה, כשאני מובך ממנה.

קשה לי התחושה המחלטת בה אני עלול להתפש על-ידי הצד שכנגד לאור אותה אמת לא מחמיאה.

אני מרגיש כל-כך חלש באותה צומת בה עלי להחליט אם לומר אמת או ליפות ולשפץ אותה במקרה הטוב, או לשקר במקרה הרע.

השקר מייסר אותי, מכאיב לי, לאורו אני לא יכול להמשיך, וזה מוביל תמיד לשבר בו אני בורח בגלל אותו שקר קדמון שהביא לשקרים נוספים שנטווים.

כשאני אומר אמת, ונחשף במלוא מערומי, אני מתפלא בכל פעם מחדש עד כמה היא לא נוראית כשהיא נחלקת, עד כמה היא נכונה ומקרבת.

אני רוצה להיות מספיק חזק בשביל להיחשף גם באמת הבינונית שלי.

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ביישן.

התביישתי מאנשים מבוגרים שחייכו ונישקו אותי,

כבר אז לא הבנתי את פשר החיבה הזו אלי.

החיבה הזו גם קצת הגעילה אותי - הרי הם לא באמת מכירים אותי, אז באיזו זכות הם מרשים לעצמם להראות לי אותה?

התביישתי גם מבנות. הרבה.

כבר בגן אני זוכר שהתביישתי מזו עם החיוך צחור השיניים והעגילים החמדמדים.

התביישתי גם בשבוע הראשון בבית ספר, כיתה א'. התביישתי מהכיתה הזרה, והשולחנות, והכסאות, והתכונה הרבה של התחלה חדשה.

התביישתי גם מהבת הראשונה שגיליתי באחת ההפסקות באותו השבוע. היה לה שיער של בן, ופנים מתוקות שאני זוכר איך הלב שלי היה מחסיר פעימה ומוסיף שלוש מהירות נוספות, כל אימת שנתקלתי בה. היא היתה מכיתה אחרת ולא דיברתי איתה אף פעם. התביישתי.

בגיל 12-13 גיליתי את פשר ה- אהבה-שנאה בין בנים ובנות כשהם עוד קטנים. גיליתי את קצה הקרחון של המיניות שלי.

אוננתי בלי הכרה. מעצמי לא התביישתי.

האוננויות בשנה הראשונה היו נטולות מושא. פשוט היה לי נעים לגעת ולהגמיר, לא הייתי צריך אימג' כלשהו להתחרמן ממנו. כל  מגע הכי קטן חירמן אותי. אוננתי 5-6 פעמים ביום, וכל כמה ימים הייתי צריך לקחת הפסקות, המירוק האובססיבי פשוט פצע אותי.

יותר מאוחר גיליתי את הפורנו, או בגירסתו הרכה, עיתון "לאישה" של אותה ימים. הייתי מאונן חופשי רק על מחשופים, שסעים, וכל ציץ חשוף חדש היה דורש את תשומת ליבי\בולבולי.

דורית ילינק, אם היית יודעת כמה פעמים אוננתי מול השסע בחצאית שלך...

מבנות\נערות עדיין התביישתי. הרגיש לי "נמוך" הצורך הזה שלי בקרבה ובחברות עם אישה. לא ברור לי למה. למה צרכים נראו בעיני כחולשה, תורפה שיש להלחם בה. לא גדלתי בבית דתי, ולא היתה לי דוגמא שאני זוכר מחיי המשפחה, שיכולתי אולי "להעתיק" אותה. פשוט התביישתי בצורך שלי. תמיד רציתי להיות בשליטה עצמית, וקשה היתה לי להרפות.

כנראה ניסיתי לשמור עלי מפגיעה. כל פגיעה. אני לא מצליח לחשוב מה היה המניע לכזה דפוס התנהגות.

רק בשנים האחרונות הבושה התחילה להתקלף מעלי, ביחס הפוך להדרדרויות השונות בהן הובלתי על-ידי עצמי.

אני קצת מפחד לאבד את הבושה לגמרי, ראיתי אנשים מבוגרים ממני שאיבדו אותה ואין עלוב מזה בעיני. אני לא רוצה להיות חסר מעצורים באמת, ובדרך גם לפגוע או להגעיל אנשים. חשוב לי מה חושבים עלי. זה ברמה הרגשית. ברמה המחשבתית גם זה מתחיל לנשור מעלי, ויש לי תחושות מעורבות ביחס לכך.

יותר ויותר צורמת לי התחושה של כמה אנשים בוגרים תובעניים כלפי הוריהם.

"כי ממני באת ואלי תבוא",

ואכן בוא באים.

לא מפסיקים להוכיח, לשפוט ולהתחשבן, ורוב הזמן לא מסוגלים להכיר תודה.

אני רוצה להתגבר על הנטייה הילדותית הזו, ואני מאד מתקשה.

הייתי מאד רוצה להתייחס אל הורי כמו שאני מתייחס לאנשים זרים אחרים בגילם, בהבנה, קבלה והערכה.

אבל יש כל-כך הרבה משקעים, פחדים והרגלים שקשה להנתק מהם.

יש כמו מחסום שלא מאפשר לי להיות אמפתי כלפיהם, לפחות ברוב הזמן.