פתחים סמויים מהעין

אתם עוד תראו

1) פחד מאירוע דרמטי חד פעמי

2) המשיח והמחשב: הכל וירטואלי

3) הפריפריה של בניון קורעת אותו

רשימה מסקרנת, עם אחלה כותרת.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3154778,00.html

שנת חלוקת הארץ מאת ארי שביט בתשס"ה באה לסיומה מלחמת-ארבע-השנים וכיבוש-ארבעים-השנים החל להתכנס אל קצו. ישראל הוכיחה את שפיותה, ישראל התחילה לחזור לעצמה תצלום: ניר קידר מאז עלה אריאל שרון להר הבית בערב ראש השנה 2000, השנים העבריות הן יחידות זמן ראויות לבחינתו של הפרק הנוכחי בסכסוך הישראלי-הפלשתיני. תשס"א (2000-2001) היתה שנת ההלם. תשס"ב (2001-2002) היתה שנת ההתייצבות. תשס"ג (2003-2004) היתה שנת ההכרעה הצבאית הישראלית. ואילו השנה המסתיימת כעת, תשס"ה, היתה, על פניה, שנת ההתנתקות.

ההתנתקות הוכרזה עוד באמצע השנה הקודמת, תשס"ד. היא היתה להחלטת ממשלה כבר ביוני 2004. אבל רק במהלך השנה העברית החולפת הפכה ההתנתקות מרעיון ערטילאי לתוכנית אופרטיווית. ומתוכנית אופרטיווית לתוכנית בעלת תוקף פוליטי. ומתוכנית בעלת תוקף פוליטי לתוכנית בעלת תוקף חוקי. ומתוכנית בעלת תוקף חוקי לתוכנית ממומשת. לעובדה בשטח. למציאות היסטורית חדשה.

במהלך ארבע השנים שקדמו לתשס"ה הלכו והתבררו משמעויותיה > של מלחמת הטרור הגדולה שפרצה בראש השנה 2000. המלחמה הזו היתה התקפה על ישראל כמדינה יהודית ועל ישראל כחברה חופשית. ברמה האידיאולוגית היא נבעה מחוסר יכולתה של ההנהגה הפלשתינית לסיים את הסכסוך ולהכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בגבולות 67' מתוקנים. ברמת המעשה, היא היתה ניסיון לערער את ישראל כחברה דמוקרטית. לפוצץ אוטובוסים, בתי קפה ומועדוני לילה על מנת לקעקע את יסודותיו של הקניון הישראלי. להיאבק במדינה היהודית באמצעות שיבוש אורח החיים המערבי שלה. לא להניח לדמוקרטיה היצרית והצרכנית הזו לקיים את החלום הקליפורני שלה במנותק מהכיבוש והסכסוך.

במהלך אותן ארבע שנים הבינו הישראלים את השדר הפלשתיני היטב. הם הפנימו אותו. הם הבינו שהסכסוך איננו נסוב על רצועת עזה ועל הגדה המערבית אלא על עצם זכות קיומה של מדינה יהודית במרחב ערבי-מוסלמי. הם הבינו שהסכסוך איננו נסוב על ירושלים אלא על עצם קיומה של חברה חופשית, לא-ערבית במזרח התיכון. הם הבינו שהסכסוך נסוב על זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית.

סביב לתובנה הבסיסית הזאת הלך והתגבש מאז ראש השנה 2000 רוב ישראלי חדש ודומם. הרוב הזה מבין שהסכסוך הישראלי-הפלשתיני לא יסתיים בעתיד הנראה לעין. ואולם הרוב הזה גם מבין שהכיבוש מסכן את ישראל מוסרית, דמוגרפית ומדינית. הרוב הישראלי יודע שמצד אחד חייבים לסיים את הכיבוש כדי להבטיח את קיומה של ישראל יהודית-דמוקרטית, אבל הוא גם יודע שסיום הכיבוש בתנאים של המשך הסכסוך הוא בעייתי. הוא עלול להעלות נחשולים אדירים של אלימות אשר יטלטלו את ישראל ויסכנו אותה. לכן, הרוב הישראלי מצפה שההנהגה הלאומית שלו תפעל כדי לסיים את הכיבוש בהדרגה, בזהירות ומבלי להעמיס על ישראל סיכונים קיומיים.

תשס"ה היתה השנה של הרוב הישראלי החדש. לרוב הזה עדיין אין מפלגה. הוא עדיין לא מיוצג בכנסת. אבל הרוב הזה נחוש מאוד. הוא מבין שדווקא בהעדר שלום ישראל זקוקה לגבול. הוא מבין שדווקא משום שהסכסוך עלול להימשך זמן רב ישראל זקוקה לחלוקה. הוא מבין שרק מתיחתו של קו מפריד בין המרחב הישראלי לבין המרחב הפלשתיני תשחרר את ישראל מהתסמונת הקולוניאלית ותשחרר את הפלשתינאים מהתסמונת הקורבנית. הוא מבין שרק יצירת חיץ בין שני העמים תסיים את מערכת היחסים הסימביוטית-הפתולוגית ביניהם ותוביל אותם לקראת הכרה הדדית אמיתית.

בשנה העברית הקודמת הלחץ השקט של הרוב הישראלי החדש הביא את אריאל שרון להקים את גדר ההפרדה ולאמץ את תוכנית ההתנתקות. ואולם במהלך תשס"ה הרוב הישראלי החדש נהפך לעובדה פוליטית מוצקה. הוא זה שאיפשר לשרון לשרוד, להפוך את תוכנית ההתנתקות לעובדה פוליטית ולמעשה במציאות. הוא זה שאיפשר לשרון לצלוח את מרכז הליכוד. כך שבמהלך השנה הזו הרוב הישראלי החדש וראש הממשלה שרון הפכו לבני ברית. אישיותו הייחודית של שרון מזה ונחישותו הדמומה של הרוב הישראלי מזה הם שעיצבו את השנה העברית היוצאת. הם אלה ששרדו. הם אלה שגברו. הם אלה שהפכו לסוכני השינוי החשובים ביותר בזירה המזרח תיכונית.

ואולם את השנה החולפת עיצב גם סוכן שינוי נוסף: יאסר ערפאת. את יום קבורתו של הראיס, ב-12 בנובמבר, 2004, אפשר בהחלט לראות כיום הסיום של מלחמת ארבע השנים. את יום הקבורה של ערפאת אפשר גם לראות כיום שאיפשר לישראל לממש את מהלך ההתנתקות בהצלחה. שכן במשך 30 שנה הוביל ערפאת את המהפכה הפלשתינית בהצלחה מדהימה. ואולם במשך עשר שנים הוא כשל לחלוטין כמכוננה של המדינה הפלשתינית.

כך שאחרי שנכשל ניסיונו למוטט את ישראל באמצעות טרור, קבורתו ברמאללה סימנה תחילתו של תהליך פלשתיני חדש אשר מעמיד את הרוב הפלשתיני הפרגמטי במבחן עליון. האם גם הוא, כמו הרוב הישראלי החדש, מסוגל לכפות את רצונו על המיעוט הקנאי? האם גם הוא, כמו הרוב הישראלי החדש, מסוגל למצוא מנהיג שיביא לידי ביטוי פוליטי את רצונו בחלוקה, ביציבות ובמציאות של שתי מדינות?

התוצאות ארוכות הטווח של התהליך הפלשתיני החדש עדיין אינן ברורות. התעצמות החמאס מדאיגה, המעשיות של אבו מאזן מעודדת. ההסתה בעיצומה אבל ההתנהלות מול הטרור מרסנת. בכל רגע המבנה הפרגמטי השביר עלול לקרוס אבל לעת עתה הוא מבטיח שקט. שקט שטחי, שקט זמני, שקט שבלעדיו ההתנתקות לא היתה מתממשת.

כך שבמבט לאחור ברור כעת שהיתה זו יממה פוליטית אחת שעיצבה את תשס"ה כולה. ב-26 באוקטובר 2004, בירושלים, קצת אחרי השעה שמונה בערב, אישרה הכנסת ברוב של 67 נגד 45 את תוכנית ההתנתקות. כעבור 24 שעות, ברמאללה, מערכות גופו של יאסר ערפאת קרסו. אילו ערפאת היה מתמוטט יומיים קודם לכן תוצאות ההצבעה בכנסת היו שונות. אילולא התמוטט כלל, תוצאות תהליך ההתנתקות כולו היו לחלוטין שונות. צירוף מקרים אשר כמו הופק בידי יד נעלמה גרם לכך שבעת ובעונה אחת הישראלים אזרו אומץ כדי לנסות ולהסיר את קללת ההתנחלויות, בעוד הפלשתינאים השתחררו מכישופו של אב-אומה הרסני. הישראלים החליטו סוף סוף לטפל בפתולוגיה הלאומית שלהם יממה אחת בלבד לפני שהפלשתינים עמדו לראשונה מול האפשרות להתמודד כבוגרים עם הפתולוגיה הלאומית שלהם.

עשרת החודשים הבאים של השנה היוצאת מימשו את צוהר ההזדמנויות המדהים שנפער בשלהי אוקטובר. הם הביאו לכך שבסופו של תהליך הבשלה ארוך, בתוך שתי יממות באוגוסט, גוש קטיף נעלם. ללא אלימות של ממש, גוש קטיף נעלם. ללא מלחמת אחים, ללא שפיכות דמים. בכך הוכח עד כמה הברית בין הרוב הישראלי החדש לבין המנהיג המבטא אותו היא ברית עמוקה. בכך הוכח עד כמה הברית הזאת היא ברית מוצקה ומבטיחה. אך בכך גם הוכח שכאשר ישראל מכתיבה סדר יום של חלוקה באופן חד צדדי, נמצא לה שותף פלשתיני סמוי. שותף פלשתיני בוגר ומרתק המסייע במימוש החלוקה לא בתוקף הסכם חתום אלא מתוך הבנה שבשתיקה.

הלקח הזה הוא לקח מרעיש. הוא משנה מן היסוד את תמונת העולם שבמסגרתה חיינו במשך שנות דור. הוא מחליף את הפרדיגמות המחשבתיות הסותרות והאנכרוניסטיות של הימין והשמאל בפרדיגמה חדשה, שלישית. והוא מגדיר מתווה אסטרטגי חדש הן עבור הישראלים והן עבור הפלשתינאים. מתווה אשר יבטיח תנועה הדרגתית אך כמעט ודאית אל עבר חלוקת הארץ.

תו-שין-סמך-הא היתה שנת חלוקת הארץ. התהליך ברובו עוד לפנינו. הוא יהיה ארוך ומיוסר. יהיו בו עליות ומורדות, קסאמים ופיגועים. ואולם השנה העברית החולפת היתה שנה אשר בה נפל הפור. השנה העברית החולפת קבעה את התקדים, הגדירה את העיקרון והציבה את היעד. במובן זה היא היתה באמת שנה היסטורית. לא רק השנה שבה מלחמת ארבע השנים באה אל סיומה אלא השנה שבה כיבוש-ארבעים-השנים התחיל להתכנס אל קצו. לא רק השנה שבה ישראל הוכיחה את שפיותה ואת עוצמתה, אלא השנה שבה ישראל התחילה לחזור לעצמה.

כך שבמחשבה שנייה ברור שהשנה היתה דווקא שנת התחברות. שנה של התחברות מחודשת אל המציאות. ההתנתקות של ישראל מהפנטסיה המשיחית וההתנתקות של הפלשתינים מהאשליה הערפאתית גרמו לשני הצדדים לחדש את ההידברות שלהם עם העולם-כמות-שהוא. לא, עדיין אין שום אפשרות להגיע להידברות משמעותית בין הישראלים לפלשתינאים. אבל עצם העובדה ששני הצדדים נמצאים בדיאלוג חסר תקדים עם המציאות יוצרת סוג מאופק של תקווה בפרוס השנה החדשה.

אצל הפלשתינאים המצב התודעתי החדש עדיין שביר ופריך. הפרגמטיזם הפלשתיני עודו דקיק והפיך. ואולם אצל הישראלים מדובר בהתפתחות עמוקה הרבה יותר. שנת תשס"ה היתה שנה חשובה לא רק מפני שהביאה לפינוין של 25 התנחלויות אלא מפני שמימשה את לקחי הישראלים הן מכישלון הכיבוש והן מכישלון אוסלו. היא מימשה את התפכחות הישראלים הן מהבטחת הארץ השלמה והן מהבטחת השלום השלם. היא ביטאה התבוננות מפוכחת ואכזרית במציאות והיא שיקפה יכולת מרשימה לתרגם את ההתבוננות הזו למעשה היסטורי של ממש. הפעם זו כבר אינה מליצה: הישראלים אכן לוקחים את גורלם בידיהם. הם עושים מאמץ של הרגע האחרון להציל את עצמם מטעויותיהם הם.

האם היו לשנת תשס"ה גיבורים? מפקדי הצבא והמשטרה כבר עוטרו - ובדין. אבל ראוי לצרף אליהם את האנטי-גיבור אבו מאזן. וראוי לצרף אליהם ראשי מועצת יש"ע שבהגיע רגע האמת הרכינו ראש בפני הריבונות הישראלית. וראוי לצרף אליהם את הקצינים והחיילים והמתנחלים שעמדו במבחן ההתנתקות בצורה כל כך מפליאה. ואולם מעל כל אלה עומד אריאל שרון. האיש שעיצב את כל אחת משנות האלפיים עיצב גם את השנה הזאת. הוא זה אשר מילא את החלל הפוליטי הישראלי במרכז כובד שלטוני. הוא זה שחזר והכפיף את מדיניות ישראל לעקרון-מציאות מדיני. הוא זה שהצליח לשחות במדמנה המקומית והאזורית על מנת להביא את כולנו אל איזשהו חוף של תקווה.

אחרי פרישתו של יאסר ערפאת ממשחק הסכסוך, אריאל שרון נותר כעת על הבימה כשחקן אזורי כמעט יחיד. הוא האדם שסביבו חגה הפוליטיקה הישראלית. הוא האדם המשרטט כעת במידה רבה את גורלו של המפעל הציוני. הוא האדם הקובע את סדר היום של המזרח התיכון.

בדיוק חמש שנים עברו מאז אותו יום שבו עלה ראש האופוזיציה שרון אל הר הבית. בשלוש השנים שבאו אחרי העלייה-אל-ההר שרון שאב את כוחו מיכולתו לנהל את מלחמת הטרור בתבונה, בסבלנות ובאיפוק. בשנתיים שבאו אחר כך שרון שאב את כוחו מן העובדה שהציב בפני האומה את אופק ההתנתקות. האופק הזה נמצא כעת מאחורינו. על כן, גם אחי ההכרעה הפוליטית הפנים-ליכודית, שאותה השיג סמוך לסיום השנה, שרון זקוק לאופק חדש. הוא זקוק ליעד חדש ולרעיון חדש ולמערכת מושגים חדשה. רק באמצעותם יוכל להמשיך ולמשול גם בשנים העבריות הבאות. רק באמצעותם יוכל להמשיך ולהתקדם לקראת השלמתה של משימת חייו: קביעת גבולותיה של מדינת ישראל. חלוקתה של הארץ באופן שיבטיח לאורך ימים את קיומה של מדינת ישראל גם בהעדר שלום. גם בתוך המשך סכסוך. גם בלב אזור המוצף משברים וגלים.

האירוע העולמי הגדול של השנה החולפת היה הצונאמי. האירוע העולמי האחר היה קתרינה. שניהם היו אירועים של מים גואים. אירועים של הצפת חיים בנחשולים. ואולם דווקא כאן, באי הישראלי, השנה האחרונה היתה שנה של עמידה מול המים. שנה של בניית סכרים. דווקא כאן, השנה האחרונה הביאה לידי מימוש את ישראל החדשה אשר עלתה מתוך מלחמת שנות האלפיים. ישראל אשר יודעת שהיא מוקפת ים סוער. ישראל אשר מבינה שהיא חיה בדריכות מתמדת לקראת סופה עתידית. אבל ישראל אשר חשה שאין מקום לפאניקה. שהיא עצמה תקבע במידה רבה את עתידה. ועל כן היא הולכת ובונה סוללה. הולכת ובונה חזית חוף. עושה כך שהנחשולים לא יוכלו לחייה.