רוץ בן סוסי, רוץ ודהר! רוץ בביקעה, טוס בהר! רוצה, טוסה, יום וליל - פרש אני ובן חיל!

אימה תוקפת אותי רק מהמחשבה להיות לבד. להיות לבד, אני חש באופן מיידי, משמעו להיות נטוש. אני היצור אשר כל חייו גדל בתוך מרקם חברתי ונע לפי צרכים חברתיים, הגיב לפי משובים חברתיים. קיים טכסים, מילא מצוות, או מרד במצוות ובטכסים. אני היצור אשר עוצב באמצעות יחסים עם הקבוצה סביבו בתגובות של טיפוח, עידוד, פינוק או בתגובות של התעלמות, הצקה, לעג ותקיפה. אני היצור שלמד להיות תלוי במערכות של ציפיות, במערכות של דחייה או קבלה. אני היצור אשר עיניו מופנות תדיר החוצה אל הסובבים ותגובתם אשר תאשר את עולמי לחיוב או לשלילה. אני היצור אשר אם לא יקבל את המשובים הללו, אזי אתבע אותם בכל האסטרטגיות הנתונות בידי, ואשר כמובן למדתי אותן מסביבתי. אני אהיה נחמד. אני אחייך. אני אבקש.  אהיה מנומס, אתחנן, אבכה, אזנה, אתקוף, אאנוס, אגנוב, אתאבד. אני היצור שסביבתו אינה מניחה לו, ואני לא מניח לה, עד אשר אקבל את מנת התגובות שאני מכור לה, שתאשר את קיומי הבונה או ההורס כפי שעוצבתי.

לעולם לא אניח לסובב אותי. להיות לבד – הו – הפחד, האימה! כל הסובב אותי נעלם? לעולם לא אוכל לשאת זאת. אקרא, אזעק, אמות, עד אשר כל היקום כולו יבוא ויאמר: אתה בסדר. אתה לא בסדר. אני הנידון הקשור בעבותות וקוּרים אל רוחות רפאים מהגיל שבו נזקקתי לתגובה ומשוב. אני היצור הקשור למשכנתא נצחית לא נגמרת ומשלם ללא הפסקה את התביעה והריבית האין סופית, את החור השחור המושך של "הגב! בדוק! הגב!". אחרת, וזה הנורא מכל, אחרת אינך קיים. אינך מתאים ואינך זכאי לחיים ללא המשוב. החברה הנשענת עליך כפי שאתה נשען ודבוק אליה. מערכת מפלצתית של טפיל יונק מטפיל.

האמנם קשור לנצח לגלגל האימים? וכי מדוע לא פשוט אנוע רגע הצידה, עיני נפשי העצומות בחוזקה מפחד – אולי רק לשניה אפקח אותן לראות, להציץ ביכולת להיות לבד? מיד אסגור חזרה. הצצה,– הצצה אשר תראה לי כי בעצם אפשר להציץ שוב. ושוב פעם, ושוב פעם, ועכשיו אפשר לפתוח את העיניים.

אני קיים. זאת התחושה, הידיעה, ההכרה. בכל חלקי נפשי, רוחי וגופי. אני קיים בזכות עצמי ואיני זקוק לכפיתה הנוראה של משוב בלתי פוסק. אני קיים בזכות עצמי. – האין זה אושר? אני יכול להניח את המוצץ. את מנת הסוכר הרעילה מיושן של יחסים לא עצמאיים. אני אדם. אני שייך לחיים. אני חי. אני קיים! להיות לבד. האמנם אני נטוש? האחרים נטושים! בתוך המארג הסבוך של התלות הבלתי פוסקת. אינני נטוש! אני עומד בזכות עצמי. זוהי זכותי המולדת, החוקית לפי טבעו של העולם. אני קיים. אני קיים. ובכן, הייה! הייה אתה עצמך. כה הרבה שכבות. כה הרבה קשרים לחצות על מנת לפגוש את עצמי אשר המתין לי זמן כה רב.

אותו עצמי אשר נשכח מכבר. אותו רך אשר נקבר מתחת לטכס, לציווי, לקבלה ולמרידה. פגישה מתוקה אשר אהבה היא סימנה. אהבה היא תחילת החיים האמיתיים. היא הפעולה ולא הקפיאה. אני מאריק בהקלה את עומסיי, את מתחיי. אני מתנקז. שרירי מתרפים. הצפדת האין סופית של ההמתנה למכה או לשבח – כל אלו מתרפים. אני עוזב את מעיל המשוגעים שבו הייתי כפות – איזו הקלה – אך כבר שכחתי. אני לבד. אני שמח לפגוש את עצמי. המתח המכווץ אשר אוחז בי מקצה קדקודי עד איבר מיני משיל את עצמו משחרר את פיתוליו האיומים טבעת אחר טבעת. אז אני יכול להרים את עיני. מרים את עיני אני פוגש את עולמי. עולמי הפתוח לפני ואשר תמיד היה שם פתוח וממתין. באנחת רווחה ואהבה אני פורש את ידי אל המנוחה, אל עצמי. אני עף אל מישור היצירה שלי ללא מאמץ. אני אחד עם האהבה – עם הפעולה עם עצמי עם החיים.

מרים את עיני אל השיח, אל הסלע, אל החרדון, מביט בשמיים, במפל הגדול ובגב העמוק. כולם קיימים. אבל קיומם אינו מפחיד אותי יותר, כי אינני צל כפות יותר. אני קיים כמוהם. נוכחותי וקיומי חסרי זמן וחסרי גבולות נצחיים לאותו הרגע כמוהם בדיוק. חסרי תלות. בעלי זכות.

הלילה יהיה קר – האבנים יגנו עלי. לידי גר מכרסם ומשמאלי אמצא עקבות של נמר. החיפושית מול עיני היא השוערת לעולמה שאני נוגע בו עתה. עולם קטן שלא אוכל אף פעם לראות את כולו, אבל אני סקרן מעצם קיומי ואני והחיפושית שותפים לאותו דבר. לקיום. מחובק על ידי החול והאבן, רגשותיי נספגים באדמה וחוזרים אל גופי מסוננים ונקיים.

גופי המתוק האהוב משנה את מקצביו ותדריו לפי סביבתו. מנותק ברצון או בכוח מהסמוכות שריתקו אותי, גופו של עצמי הנגלה מתאים ובודק את סביבתו החדשה, מודע לקיומו ולזכותו לקיום. הפחד – אותה רוח רפאים ותיקה, - נראה, כאשר אני פוגש אותו שוב, קטן, פרופורציוני לתחושות האחרות, ממוקם בקופסתו המיועדת לו, ואינו משתק ומפריע יותר.

בתוך דמי מפוזרות עקבות לא חומריות, תבניות התאבכות של נודדים בני אלפי שנים על פני המדבר. היו או לא היו, בצל האבן, ברוח החמה, במקום שבו הלכתי לאיבוד מצאתי את עצמי.

יום הזכרון לחללי צה"ל וזרועות הבטחון היה חזק ומרגש בשנה זו במיוחד עבורי, כאב ותעצומות נפש נוכח מה שצריך לעשות. מקווה לחזור במהרה.

התחלתי לערוך את אימוני הטאי-צ'י עם כיסוי עיניים,  יוצא שאני יותר מדוייק ומרוכז ככה.

קוהלת פרק ג

א לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.  {פ}

ב        עֵת לָלֶדֶת,        וְעֵת לָמוּת;
          עֵת לָטַעַת,        וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
ג        עֵת לַהֲרוֹג        וְעֵת לִרְפּוֹא,
          עֵת לִפְרוֹץ        וְעֵת לִבְנוֹת.
ד        עֵת לִבְכּוֹת          וְעֵת לִשְׂחוֹק,
          עֵת סְפוֹד         וְעֵת רְקוֹד.
ה        עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים,        וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים;
          עֵת לַחֲבוֹק,         וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
ו        עֵת לְבַקֵּשׁ         וְעֵת לְאַבֵּד,
          עֵת לִשְׁמוֹר        וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
ז        עֵת לִקְרוֹעַ        וְעֵת לִתְפּוֹר,
          עֵת לַחֲשׁוֹת        וְעֵת לְדַבֵּר.
ח        עֵת לֶאֱהֹב         וְעֵת לִשְׂנֹא,
          עֵת מִלְחָמָה        וְעֵת שָׁלוֹם.  {פ}

ט         מַה-יִּתְרוֹן, הָעוֹשֶׂה, בַּאֲשֶׁר, הוּא עָמֵל.  י רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן, אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָםלַעֲנוֹת בּוֹ.  יא אֶת-הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ; גַּם אֶת-הָעֹלָם, נָתַן בְּלִבָּםמִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים, מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף.  יב יָדַעְתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּםכִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.  יג וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְרָאָה טוֹב בְּכָל-עֲמָלוֹמַתַּת אֱלֹהִים, הִיא.  יד יָדַעְתִּי, כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָםעָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו.  טו מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף.  טז וְעוֹד רָאִיתִי, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:  מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.  יז אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּיאֶת-הַצַּדִּיק וְאֶת-הָרָשָׁע, יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים:  כִּי-עֵת לְכָל-חֵפֶץ, וְעַל כָּל-הַמַּעֲשֶׂה שָׁם.  יח אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּיעַל-דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם, לְבָרָם הָאֱלֹהִים; וְלִרְאוֹת, שְׁהֶם-בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם.  יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶםכְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.  כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.  כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָםהָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָההַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ.  כב וְרָאִיתִי, כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיוכִּי-הוּא, חֶלְקוֹ:  כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת, בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו.

חבר נתן לי במתנה ספר מקסים, ורציתי לשתף גם אתכם.

מדובר בספר של דוד מיכאלי, "זמן המדבר" שמו. קראתי אותו בהנאה ביומיים האחרונים, והוא בהחלט שייך לסוג הספרים שהקריאה לא נגמרת בהם. כן, אני לוקח אותו איתי גם כן.

אני מצרף קטע מתוך הספר שמצאתי בסטימצקי, מתוך הפרק הראשון - והוא נקרא: מקום

מאיה (התמה) -

העניקה לי אהבת תום וחום של אהבה ראשונה, הרגשתי שאנחנו אוהבים כמו ילדים.

בעוזבה שחררה שד שהיה כלוא, אובססיית אובדן היסטרית.

אתי (שאינה יודעת לשאול)-

לימדה אותי להיות רך עם קשות עורף.

לימדה אותי כניעוּת.

העניקה לי מגע אחר.

לימדה אותי להמשיך להיות נדיב בלי קשר לקושי שלה להיות נדיבה.

לימדה אותי לא לצלול, לעטות ולאמץ סיפורים של מישהו אחר, ולמדתי את זה ממנה בדרך הקשה, כמובן.

מוּדרה (התמה המרטירית)-

העניקה לי חום וחיבה שקרנו - אך לא הגיעו אלי פנימה, ושלא הפשירו לי את החרצן העקשן של הלב - למרות תנאים פיזיים ונפשיים לא פשוטים שהיו מנת חלקי וחלקה - שהצריכו ממנה התעלות וגדלות נפש, שהיו לה.

חשפה אותי להסה - שחשף, תמלל והתיר לי סבכים בזאב הערבה שלו.

פתחה לי פתח לבודהיזם ורוחניות, והמסע שנמשך ממנו הלאה לבדי.

חשפה אותי לכפור מחייך ומנצנץ, מתבונן ובוחן.

הייתה לי קרובה ולא מושגת, כמו כמיהה חסרת ישע.

העניקה לי, בנוטשה אותי בייאושה, את חבטת הקרקע שבסוף התהום אליה צללתי הרבה לפני שהכרתי אותה.

העניקה לי ריסוק וכאב עצום של החמצה. ובעקבותיו האספות כעוף החול.

ליזה (החכמה אפריורית, התמה הפונדמנטליסטית)-

אמיתית (עירום נפשי ופיזי, פרונטלי ומהמם), עמוקה, נשמה טובה.

אינטלקטואלית בדיבור, ניהלתי איתה שיחות אינטלקטואליות שלא ניהלתי עם אף אחד ואחת אחרת - היא הניעה את מה שלא הייתי מסוגל להניע לבדי.

קיבלה אותי בלב כמו שאני, בטחתי בה, מה שאפשר לי לפתוח פקעות ולגדול לאורה וחומה הרך.

לימדה אותי לדבר דרך הלב.

לימדה אותי להכיר ולאהוב איים נידחים בעצמי דרך המפגש איתה, מפגש שלא היה בו פחד מההתחלה ועד הסוף.

מרטה לי את הכמיהה להציל את מי שלא קורא לעזרה.

היתה לי אהובה כאחות, העניקה לי את האהבה הלא מושגת שתמיד כמהתי אליה.

לימדה אותי לשחרר.

שוטטנו, פקוחי עין על פני האולמות כהרפתקנים במסע תגליות, בחרנו לנו זוגות והיינו מתחקים אחר משחקי התעלסותם. היא הצביעה בפני על נשים מסוימות והורתה לי לרקוד עימן, נתנה לי עצות בדבר דרכי הפיתוי, שיש לנקוט לגבי אשה זו או אחרת. היינו מעמידים פני יריבים, כשלשעה קלה אנו מחזרים אחרי אותה ריבה, רוקדים עימה שנינו חליפות, מנסים שנינו לקנות את לבה. ואף על פי כן לא היה כל זה אלא משחק של מסכות, משחק שבינינו, שקירב אותנו, הידק והצמיד אותנו זה אל זו ביתר שאת, הצית את שנינו זה למען זו. הכל היה אגדה, הכל הועשר במימד נוסף, הועמק במשמעות נוספת, הכל היה משחק וסמל. 

ראינו אשה צעירה, יפת תואר להפליא, שארשת של דאבה כלשהי ואי שביעות רצון טבועה בקלסתרה, הרמן רקד עמה ותוך כך היא החלה מלבלבת, הוא נעלם עמה בסוכת שאמפיין וסיפר לי לאחר מכן, כי כבש אשה זו לא כגבר כי אם כאשה, בחבלי קסמה של לסבוס.

ואילו לי הפך אט אט כל הבית המתהולל הזה בגעש אולמותיו מסוחררי המחול, המון מסומם זה של מסכות, לגן עדן מטורף של חלומות. פרח אחרי פרח הקסימני בניחוחו, פרי אחרי פרי הייתי ממשש במשובה, באצבעות תוהות, בוחנות, נחשים שלחו בי מבטי פיתוי מתוך צללי עלווה ירוקה, פרחי לוטוס רפרפו כרפאים מעל ביצה משחירה, ציפורי קסם פצחו בקול מלבב בינות העפאים, ואף על פי כן הוליכני כל זה אל מטרה נכספת, מילאני כל זה מחדש כיסופים אל האחת ויחידה.

פעם רקדתי עם נערה אלמונית כשאני מחזר אחריה בלהט, גורף אותה עמי אל שכרון וסחרור חושים, ובעוד אנו נישאים על כנפי חוסר הממשות, געתה לפתע בצחוק ואמרה: "פשוט אי אפשר להכיר אותך עוד. בראשית הנשף היית כל כך מטופש ומשעמם." ובזה הרגע הכרתי, שאין היא אלא אותה נערה ששעות אחדות קודם לכן קראה לעברי "בטלן זקן". עתה סבורה היתה, כי שלה אני, ברם בריקוד הבא היתה זו כבר אחרת שיקדתי לקראתה. רקדתי שעתיים ומעלה, ללא הרף, כל ריקוד, גם כאלה שמעולם לא למדתי לרקדם. שוב ושוב צץ בקרבתי הרמן, העלם, מחייך לעברי, ושב ונבלע במערבולת האדם.

חוויה שבחמישים שנות חיים לא הכרתיה, אף שמוכרת היא לכל בת-עשרה ולכל סטודנט, בנשף-חשק זה זכיתי לדעתה:

חווית החינגה בחברותא, סוד אבדנו של הפרט בהמון, סוד ה- unio-mystica שבחדווה. תכופות הייתי שומע אנשים מספרים בה, בחוויה זו, כל עוזרת בית ידעה טעמה ולא אחת הייתי רואה את השביב הזוהר, הניצת בעיני המספר, ותמיד הייתי מחייך, ספק מתוך תחושת עליונות, ספק בקנאה. אותו זוהר, הניבט מעיניו השיכורות של מוסח-המציאות, של הנגאל מעצמו, אותה השתקעות חייכנית שלמה וטרופה למחצה של המתמזג עם שכרונו של הכלל (...)

מתוך "זאב הערבה", מאת הרמן הסה - עמודים 152-153.

מה לימד אותי הגיזמו?

- למדתי ואני לומד ממנו לאהוב ללא תנאי, התנשאות, זלזול או קנאה -  גם את המתקשה והמוגבל במובנים מסויימין, וגם את המתקדם ממני במובנים מסויימין.

- למדתי ממנו שאין זמן להוויה, שעבר קשה או סנטימנטלי לא באמת מחייב אותי או רלבנטי לי בהווה.

- למדתי מהי שמחת חיים שבלשמוח בלי מחשבה ובוננות בלראות אדם אהוב, בלשמוח לצאת, להכיר, להשתולל, לרוץ, להשתין, לחרבן, ולחזור לפינה, לגומחה האינטימית שלי.

- למדתי ממנו, מנוכחותו, התבוננות בדחפים, באינסטינקטים, על העיוורון שבאוטומט מחד, והאמת הטבעית שהם מייצגים לעתים מאידך.

- למדתי ממנו שיש מקום לחזור לחוסר ידיעה, להתמודד עם המוכר גם בדרך של חוסר ידיעה.

- למדתי ממנו מסירות והתמדה.

- למדתי מעגל בריא של נתינה וקבלה, למדתי לכבד את הגבולות של האחר.

הַאִם לְיוֹם שֶׁל קַיִץ אֲדַמְּךָ?

אַתָּה יָפֶה מִמֶּנּוּ וְעָנֹג.

פְּרָחִים שֶׁל מַאי הָרוּחַ מְטִיחָה,

וְקַיִץ אַךְ זֶה בָּא, וּכְבָר נָמוֹג.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר עֵין שַׁחַק תְּלַהֵט,

וְיֵשׁ, אוֹר זְהָבָהּ יִהְיֶה עָמוּם;

וְכָל יָפֶה מִיֹּפִי יְמָּעֵט

בְּצַו הַטֶּבַע אוֹ מִקְרֶה סָתוּם

אֲבָל קִיצְךָ לָעַד לֹא יֶאֱבַל

וְלֹא יֹאבַד לוֹ שֶׁמֶץ מֵחִנְּךָ,

וְצֵל הַמָּוֶת לֹא לְךָ יִצְהַל

כִּי בְּשׁוּרוֹת שִׁירִי נֶחְתַּם דִּינְךָ.

כָּל עוֹד יִנְשֹׁם אָדָם, עַיִן תִּרְאֶה

תִּחְיֶינָה הֵן, וּבָן אַתָּה תִּחְיֶה.

שייקספיר\תרגם: משה זינגר