פתחים סמויים מהעין

רוץ בן סוסי, רוץ ודהר! רוץ בביקעה, טוס בהר! רוצה, טוסה, יום וליל - פרש אני ובן חיל!

כל דבר שנזרע, מתישהו נובט ופורח, לפעמים גם באיחור רב(אבל אין באמת איחורים בעולם, כשמושגת האחדות). זרעים הם לא רק חומר, הם מימד, כמו הזמן.

והזמן הוא כמו גלגל ענק, שרו את זה כבר.

כל דבר הוא משהו בדרך למשהו, צריך רק זמן.

והזמן תמיד נכון, להתחבר לזמן שלך, בזמנך החופשי.

טוב נו, די.

לא יודע מה קורה איתי, אבל יש בי תאווה עצומה לריקוד. וזה סוף סוף התפרק בחוץ. התפרק בצורה כזו מטורפת, שלא מרפה ממני. אני רוצה עוד ועוד ועוד. סוג של אהבה מתממשת ומתייסרת מגעגוע, שלא חוויתי בעוצמה כזו עוד.

אקסטטי לגמרי, טרוף למחצה, הולך לזרוע לילה ליום.

איפה אבד הלב איפה?!

לשחרורו של החטוף-גלעד שליט

  שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי
עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, אל ייתן למוט רגלך
אל ינום שומרך. הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל
ה' שומרך, ה' צילך על יד ימינך.
יומם השמש לא יככה וירח בלילה
ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך
ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם
(מזמור קכ"א בתהילים)

היא רוצה, מאד רוצה

היא מוכנה להקריב הרבה

המטרה מקדשת

היא תנשא

אנוכיות, זילות ורשע

יכו שורש

וכששמעתי שם

ליד משאית חרוכה

ועולל מנופץ

בין מאות

מאות לימוני שמיטה

ואחת ? תמהה ? הלנו?

משאללה ? משאללה.

אם

במר לה צווחת

ואחת

משאללה ? משאללה

בצומת גולני

תשע ושלושים

על-פי שעון האדם

קברתי אותו

את אלוהי העולם

עמוק

במקשת אבטיחים

אדומים.

עמנואל בן-סבו - ח'מיס טוטנג'י-סילואן

ספריית בית הכלא

אני קוטף פרח

ממגדיר הצמחים

כוכב קופא

עף אל השמיים

קור העכביש בסורגים

שנת חורף

ניחוח הפרח

הולך ונמוג אך

הניחוח של אשתי

עדיין חזק

באור החמים של האביב

מאחורי חומות הכלא

האם יש חטאים לפרפר?

זוהי דרך

שאין ממנה חזרה

עד יום מותי

לא אוכל למחוק את

הקעקועים שעל גופי

(משירי בית הסוהר

של אוסאקה טומויאסו,

איש יאקוזה)

מתוך "אחי, היאקוזה", יעקב רז.

היואיל העצמי האמיתי לקום, בבקשה?

מאת: יוסי טריאסט

הפגישה האחרונה שלי עם המטפלת ע. היתה בין המרתקות והקשות שהיו לי. התחלתי לדבר על זה שאני מכיר בזה שאני אדם חרדתי, שמתחת לפסאדה הרגועה והאדישה מסתתר פחד. אמרתי לה שהגעתי להכרה הזו תוך כדי צפיה בסופראנוס, בעיקר בסצינות של טוני סופראנו מול הפסיכיאטרית שלו. שלושה F'ים יש לתופעת החרדה: fight freeze flight - אנשים חרדתיים מגיבים בשלושת הFים לאותן הסיטואציות, ובכל פעם אחרת - אין בהכרח תגובה אחת קבועה.

ע. שאלה אותי מה לדעתי הופך את טוני לאדם חרדתי, למה הוא לא מסוגל לקבל את ההחלטה הנכונה עבורו הכרוכה בויתור, ומה הייתי מייעץ לו על מנת להפסיק לחיות ולהגיב מתוך חרדה. היא ניתחה בצורה מבריקה ומאירת עיניים את הדמות הראשית, ובעצם דיברה עלי.

אני כביכול חי בשני מימדים אבל זו אשליה רגשית. כולנו זקוקים לשני המימדים הרוחני והייצרי, ואני התרגלתי לחיות בצורה מעשית רק את המימד הייצרי-וירטואלי. הבלבול אצלי הוא שהמימד הייצרי-יצירתי מתקיים רק ברמה השכלית-וירטואלית - לכן אני טועה לחשוב שאני מחזיק בו זמנית בשני המימדים של הרוח והיצירה. הגעתי הכי רחוק שיכולתי בעשייה ייצרית-שכלית-וירטואלית והתנפצתי כי ריחפתי כמו בלון, כי לא היתה לי אחיזה עם הקרקע - הקרקע היא המימד שאני תמיד מתנתק ממנו, שאני חרד מלהתקע בו.

ככל שאני משקיע פחות זמן בעבודה השכלית שלי - כך אני מצליח יותר לאורך זמן, ואילו ככל שאני משקיע בה יותר ומנסה למקסם בלי סוף את עצמי - שם אני טובע ומאבד את השלווה הכל-כך נחוצה להצלחה, המיקסום האובססיבי שלי הוא חומר הבעירה של החרדות שלי.

אז למה אני תוקע את עצמי רק במימד אחד, למה אני מתקשה לאורך זמן להחזיק בשני מימדים ביום-יום שלי?

על זה אנחנו עובדים עכשיו, ומזה אנחנו מנסים להיחלץ בצורה איטית.

לך חפש את השמחה
בין הכר והשמיכה.
בי או בה, אולי בך -
אולי על שפת הים.

נחלים זורמים הימה,
ובים כל דרך תמה,
גם השמש נמה שמה -
אל תגיד לי למה.

לך חפש את הכיוון
בצליליו של הניגון,
בזנבו של התמנון -
אולי על שפת הים.

...

"את אלה שמזיינים אותי אני לא רוצה לראות או להביט בהם. אני רוצה להיות חור, בור. ככל שזה פעור, ככל שזה מגונה, כך זה יותר אני, וכך אני מוותרת. זה מטפיזי. אני נעלמת בהתאם לגודל הכלי שחודר אלי. אני מתרוקנת. כך אני מיטהרת."

מזוכיזם זה סדיזם עצמי.