פתחים סמויים מהעין

רוץ בן סוסי, רוץ ודהר! רוץ בביקעה, טוס בהר! רוצה, טוסה, יום וליל - פרש אני ובן חיל!

כל דבר שנזרע, מתישהו נובט ופורח, לפעמים גם באיחור רב(אבל אין באמת איחורים בעולם, כשמושגת האחדות). זרעים הם לא רק חומר, הם מימד, כמו הזמן.

והזמן הוא כמו גלגל ענק, שרו את זה כבר.

כל דבר הוא משהו בדרך למשהו, צריך רק זמן.

והזמן תמיד נכון, להתחבר לזמן שלך, בזמנך החופשי.

טוב נו, די.

לא יודע מה קורה איתי, אבל יש בי תאווה עצומה לריקוד. וזה סוף סוף התפרק בחוץ. התפרק בצורה כזו מטורפת, שלא מרפה ממני. אני רוצה עוד ועוד ועוד. סוג של אהבה מתממשת ומתייסרת מגעגוע, שלא חוויתי בעוצמה כזו עוד.

אקסטטי לגמרי, טרוף למחצה, הולך לזרוע לילה ליום.

מאחל לי ולכל אהוביי ומכריי, שנזכור לבקש את החירות שבלב, שנזכה לברוא מציאות שתחלץ אהבת אמת, נסים ונפלאות.

חג שמח.

Inside of me there is a deep well. In it God sits. Sometimes I can reach him. But more often stones and debris block the entrance. Then God lies buried. Then he needs to be excavated. I can imagine some people praying with their eyes raised up toward heaven. They look for God outside. But other people lower their head and hide it in their hands. I suppose they look for God inside of them.

Etty Hillesum August 26 1941

מאיה (התמה) -

העניקה לי אהבת תום וחום של אהבה ראשונה, הרגשתי שאנחנו אוהבים כמו ילדים.

בעוזבה שחררה שד שהיה כלוא, אובססיית אובדן היסטרית.

אתי (שאינה יודעת לשאול)-

לימדה אותי להיות רך עם קשות עורף.

לימדה אותי כניעוּת.

העניקה לי מגע אחר.

לימדה אותי להמשיך להיות נדיב בלי קשר לקושי שלה להיות נדיבה.

לימדה אותי לא לצלול, לעטות ולאמץ סיפורים של מישהו אחר, ולמדתי את זה ממנה בדרך הקשה, כמובן.

מוּדרה (התמה המרטירית)-

העניקה לי חום וחיבה שקרנו - אך לא הגיעו אלי פנימה, ושלא הפשירו לי את החרצן העקשן של הלב - למרות תנאים פיזיים ונפשיים לא פשוטים שהיו מנת חלקי וחלקה - שהצריכו ממנה התעלות וגדלות נפש, שהיו לה.

חשפה אותי להסה - שחשף, תמלל והתיר לי סבכים בזאב הערבה שלו.

פתחה לי פתח לבודהיזם ורוחניות, והמסע שנמשך ממנו הלאה לבדי.

חשפה אותי לכפור מחייך ומנצנץ, מתבונן ובוחן.

הייתה לי קרובה ולא מושגת, כמו כמיהה חסרת ישע.

העניקה לי, בנוטשה אותי בייאושה, את חבטת הקרקע שבסוף התהום אליה צללתי הרבה לפני שהכרתי אותה.

העניקה לי ריסוק וכאב עצום של החמצה. ובעקבותיו האספות כעוף החול.

ליזה (החכמה אפריורית, התמה הפונדמנטליסטית)-

אמיתית (עירום נפשי ופיזי, פרונטלי ומהמם), עמוקה, נשמה טובה.

אינטלקטואלית בדיבור, ניהלתי איתה שיחות אינטלקטואליות שלא ניהלתי עם אף אחד ואחת אחרת - היא הניעה את מה שלא הייתי מסוגל להניע לבדי.

קיבלה אותי בלב כמו שאני, בטחתי בה, מה שאפשר לי לפתוח פקעות ולגדול לאורה וחומה הרך.

לימדה אותי לדבר דרך הלב.

לימדה אותי להכיר ולאהוב איים נידחים בעצמי דרך המפגש איתה, מפגש שלא היה בו פחד מההתחלה ועד הסוף.

מרטה לי את הכמיהה להציל את מי שלא קורא לעזרה.

היתה לי אהובה כאחות, העניקה לי את האהבה הלא מושגת שתמיד כמהתי אליה.

לימדה אותי לשחרר.

שוטטנו, פקוחי עין על פני האולמות כהרפתקנים במסע תגליות, בחרנו לנו זוגות והיינו מתחקים אחר משחקי התעלסותם. היא הצביעה בפני על נשים מסוימות והורתה לי לרקוד עימן, נתנה לי עצות בדבר דרכי הפיתוי, שיש לנקוט לגבי אשה זו או אחרת. היינו מעמידים פני יריבים, כשלשעה קלה אנו מחזרים אחרי אותה ריבה, רוקדים עימה שנינו חליפות, מנסים שנינו לקנות את לבה. ואף על פי כן לא היה כל זה אלא משחק של מסכות, משחק שבינינו, שקירב אותנו, הידק והצמיד אותנו זה אל זו ביתר שאת, הצית את שנינו זה למען זו. הכל היה אגדה, הכל הועשר במימד נוסף, הועמק במשמעות נוספת, הכל היה משחק וסמל. 

ראינו אשה צעירה, יפת תואר להפליא, שארשת של דאבה כלשהי ואי שביעות רצון טבועה בקלסתרה, הרמן רקד עמה ותוך כך היא החלה מלבלבת, הוא נעלם עמה בסוכת שאמפיין וסיפר לי לאחר מכן, כי כבש אשה זו לא כגבר כי אם כאשה, בחבלי קסמה של לסבוס.

ואילו לי הפך אט אט כל הבית המתהולל הזה בגעש אולמותיו מסוחררי המחול, המון מסומם זה של מסכות, לגן עדן מטורף של חלומות. פרח אחרי פרח הקסימני בניחוחו, פרי אחרי פרי הייתי ממשש במשובה, באצבעות תוהות, בוחנות, נחשים שלחו בי מבטי פיתוי מתוך צללי עלווה ירוקה, פרחי לוטוס רפרפו כרפאים מעל ביצה משחירה, ציפורי קסם פצחו בקול מלבב בינות העפאים, ואף על פי כן הוליכני כל זה אל מטרה נכספת, מילאני כל זה מחדש כיסופים אל האחת ויחידה.

פעם רקדתי עם נערה אלמונית כשאני מחזר אחריה בלהט, גורף אותה עמי אל שכרון וסחרור חושים, ובעוד אנו נישאים על כנפי חוסר הממשות, געתה לפתע בצחוק ואמרה: "פשוט אי אפשר להכיר אותך עוד. בראשית הנשף היית כל כך מטופש ומשעמם." ובזה הרגע הכרתי, שאין היא אלא אותה נערה ששעות אחדות קודם לכן קראה לעברי "בטלן זקן". עתה סבורה היתה, כי שלה אני, ברם בריקוד הבא היתה זו כבר אחרת שיקדתי לקראתה. רקדתי שעתיים ומעלה, ללא הרף, כל ריקוד, גם כאלה שמעולם לא למדתי לרקדם. שוב ושוב צץ בקרבתי הרמן, העלם, מחייך לעברי, ושב ונבלע במערבולת האדם.

חוויה שבחמישים שנות חיים לא הכרתיה, אף שמוכרת היא לכל בת-עשרה ולכל סטודנט, בנשף-חשק זה זכיתי לדעתה:

חווית החינגה בחברותא, סוד אבדנו של הפרט בהמון, סוד ה- unio-mystica שבחדווה. תכופות הייתי שומע אנשים מספרים בה, בחוויה זו, כל עוזרת בית ידעה טעמה ולא אחת הייתי רואה את השביב הזוהר, הניצת בעיני המספר, ותמיד הייתי מחייך, ספק מתוך תחושת עליונות, ספק בקנאה. אותו זוהר, הניבט מעיניו השיכורות של מוסח-המציאות, של הנגאל מעצמו, אותה השתקעות חייכנית שלמה וטרופה למחצה של המתמזג עם שכרונו של הכלל (...)

מתוך "זאב הערבה", מאת הרמן הסה - עמודים 152-153.

מה לימד אותי הגיזמו?

- למדתי ואני לומד ממנו לאהוב ללא תנאי, התנשאות, זלזול או קנאה -  גם את המתקשה והמוגבל במובנים מסויימין, וגם את המתקדם ממני במובנים מסויימין.

- למדתי ממנו שאין זמן להוויה, שעבר קשה או סנטימנטלי לא באמת מחייב אותי או רלבנטי לי בהווה.

- למדתי מהי שמחת חיים שבלשמוח בלי מחשבה ובוננות בלראות אדם אהוב, בלשמוח לצאת, להכיר, להשתולל, לרוץ, להשתין, לחרבן, ולחזור לפינה, לגומחה האינטימית שלי.

- למדתי ממנו, מנוכחותו, התבוננות בדחפים, באינסטינקטים, על העיוורון שבאוטומט מחד, והאמת הטבעית שהם מייצגים לעתים מאידך.

- למדתי ממנו שיש מקום לחזור לחוסר ידיעה, להתמודד עם המוכר גם בדרך של חוסר ידיעה.

- למדתי ממנו מסירות והתמדה.

- למדתי מעגל בריא של נתינה וקבלה, למדתי לכבד את הגבולות של האחר.

יצא לי השבוע להתאמן טאי-צ'י בפארק ציבורי, באחת ההפוגות מן העבודה. עיר קטנה בצפון הארץ.

להתאמן בחוץ זו חוויה ואימון מנטלי מעניין.

קשה להתחיל כשיש עוד אנשים בסביבה. הזמזום של מה הם חושבים, מה הם רואים, מטריד. הרגש הזה שמתעורר בי לנוכח הסביבה הבוחנת, קיים ואי אפשר להדחיקו, אלא על-ידי ריכוז בעשייה שלי.

אחרי חמש-שבע דקות של כניסה לאי שלי, המבטים החודרים, ולפעמים הצחקוקים הולכים ומתייתרים מתודעתי. אני בשלי.

ה-"שלי" הזה שרכשתי לי, הוא נכס רוחני ממש. הוא ידיעה ועשייה שרוקדים ריקוד, ומתפללים איתי בחברותא.

כשסיימתי את האימון לאחר כשלושת רבעי השעה, ניגש אלי בחור, והתעניין במה שאני עושה. אפשר היה לראות בעיניו את הסקרנות ואולי אפילו את הכמיהה להתנסות במה שקרן ממני.

חשבתי לי שאיזה יופי לי שאני מסוגל לחשוף יותר ויותר את אחרותי המשתנה, ההווה - מבלי להסתיר ולהתבייש להיות חריג במרחב. מסתבר שיש ביקוש ל-"אחרות" (כמו שאני נמשך ל-"אחרות"), ויש השראה. השראה שמתגלגלת ומפיצה את עצמה, לב ועוד לב.

אני משתוקק לחוות עוד מהחוויה הציבורית הזו, גם במקומות הבאים שאגיע אליהם. סקרן איך היא תתקבל במקומות שונים ומשונים, פה בארץ, וגם באמריקה (בעוד כחודש וחצי).

אני אומנם לא קל מהאוויר בעולם הזה, אבל מזה שנים (מגיל הנערות) אני חולם בלילות מדי פעם שאני מצליח לרחף ולפסוע באוויר.

זה מתחיל מריצה לקפיצה לרוחק, תאוצה שמנתקת אותי מכבלי המשיכה, עילוי ורחיפה שהרגלים מצליחות לשמר בהילוך איטי. ושלא כמו בסרטים המצויירים, זה לא נגמר, אני מצליח להלך ו-"לפדל" באוויר ללא קושי ולזמן ארוך. אולי הצורך שלי לעבור השמנה רצינית בעבר, נבע גם מתחושה של צורך בקרקע. בכל מקרה, מוטיב הריחוף באוויר השתנה בלילה האחרון. הפעם אני מצליח לרוץ על פני הקרקע, ובין צעד ארוך למשנהו, אני מצליח לרחף באיטיות, באופן שניתן להבחין ולהתבונן בו. לראות את הרגל הקדמית שלוחה קדימה בגמישות מתוחה, לראות את הרגל האחורית דוחפת, מתעלה ומתנתקת מהקרקע גם כן, לראות ולחוש את תחושת הריחוף, עד לנחיתת עקב הרגל הקדמית, דריסה איטית של כל הכף, דחיפה ועילוי, וחוזר חלילה.

מוצא חן בעיני הריחוף החדש, מרגיש לי הרבה יותר בריא לי.

בעניין ארבעת היסודות בי: אדמה, אש, מים ואוויר. אז אני מעריך את החלוקה הזו אצלי כיום כדלקמן:

35% מים

30% אש

20% אוויר

15% אדמה

יש ספרים שנחרתים בזכרון, לא בהכרח בגלל שהם ספרי מופת שמהממים את העולם בתבונה ובתובנות - אלא פשוט בגלל שהם באו לך בזמן המתאים, ביארו והאירו על דרך הפרוזה ערפילים ואפילה.

אל הספר של אנדריאה דה קרלו, "שניים מתוך שניים", הגעתי דרך ביקורת במוסף ספרים של ידיעות אחרונות בשנת 94'. את הביקורת כתב איש בשם בועז כהן. הביקורת הרשימה אותי, ודאגתי להשאיל אותו מן הספריה כמה ימים לאחר מכן.

אני לא יודע למה, אבל נזכרתי בספר הזה אתמול בלילה, אבל לא זכרתי את שמו. כתבתי מייל לבועז כהן, סיפרתי ושאלתי האם הוא זוכר ספר של סופר איטלקי ששם הגיבור הוא גווידו. הוא זכר, וענה והרחיב בנחמדות.

אני כמעט ולא זוכר דבר מעלילת הספר, אני רק זוכר את החוויה שלי כקורא בגיל 20 בערך. החוויה היתה חזקה מספיק בשביל לגרום לי להיות סקרן היום ללכת בעקבותיה, ובעקבות הבחור בן ה-20, ולקרוא את הספר שוב. רומנטיקן מזדקן שכמותי (חיוך אטרוסקי פנימי).