פתחים סמויים מהעין

לעיתים אני חש שאני שוחה בתוך נבואה. תנועות חתירה מואצות של המח והלב אל תוך מציאות שטרם נוצרה. בכל פעם שאני מרים את ראשי לנשימה אני רואה באופק את חזית הסערה. גלים מתרוממים סביבי, בשמיים מתחשרים ענני ההגשמה.

היא ביקשה גלויה מישראל (אני אוהב שהיא מבקשת ממני דברים. אני אוהב לתת לה), שלחתי לה גם את עמית ארז המחונן.

כן, אני על פלנטה אחרת, עולם אחר לגמרי. אנשים זו תופעה מסחררת, אני הלך מתגלגלת בין האנשים. בקרוב פראגוואי.

הנה ציטוט מכתבה שקראתי עכשיו על האל.אס.די (שעוד לא ניסיתי):

"ידעתי שהכל הוא טוב – הסיבה והמקור להכל הם טוב. אבל בו ברגע הבנתי גם את הסבל והמיאוס הדכאון וחוסר ההבנה שבחיים הרגילים: שם האדם לעולם לא "שלם" אלא חצוי, קרוע לגזרים, מפוצל לשברירים הזעירים של שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות ושנים: שם האדם הוא עבד למולך הזמן, הבולע אותו טיפין טיפין; הוא נידון לגימגומים, קילקולים ומעשי טלאים; עליו לקרטע עם השלמות והמוחלטות, עם האחדות של כל הדברים; הרגע הניצחי של תור הזהב, קרקע טבעית זו של הוויתו – שאמנם למרות הכל תמיד התקיימה ולעד תמשיך להתקיים – שם, ביום החול של הקיום האנושי, נעוץ הרגע הניצחי עמוק בתוך הנפש כקוץ מענה, כמצבת זיכרון לתביעה שמעולם לא סופקה, כפאטה מורגנה של גן עדן אבוד ומובטח; דרך "הווה" זה שכולו חלום קדחתני אל "עבר" שנגזר דינו ב"עתיד" מעורפל. הבנתי. השיכרון הזה היה טיסת חלל, לא של האדם החיצוני אלא של הפנימי, ולרגע חוויתי את המציאות ממקום המצוי היכן שהוא מעבר לכוח המשיכה של הזמן" (אלברט הופמן, 6 באפריל 1961)

עגומת

  מבע

    מכשכשת

בראשה

  אנשים

    חולפים

~~~in the deathcar we are alive~~~

ינואר 2006, חודש אחרי תאונת הדרכים עם האופנוע, אחרי שלוש שנים של הרס עצמי שוחק ומייאש, התחלתי להיאסף.

הפסיכותרפיסטית שפגשתי לראשונה ביום הראשון של השנה, אמרה לי שהיא תעזור לי לאסוף את עצמי ולהתרומם כמו עוף החול.

זה היה מסע של שנה וקצת. שנה שבה קיבלתי תמיכה ואהבה מהאנשים שהכי נפגעו ממני בשנות ההרס העצמי, אמא שלי ואח שלי.

הם הבינו שאני על הסף של ייאוש ונטישה, ופשוט נלחמו בשביל להשאיר אותי פה. בשנה וקצת הזו של השיקום, אספתי העזות והתגברויות, השלתי בושות וגיליתי מחדש את מה שאני במהות שלי. במהות שלי אני לוחם. בגלל הדחקות והתכחשויות הפכתי ללוחם אימפוטנט ומתוסכל, שלוחם מלחמות שולל, מלחמות פנימיות של דיכוי וסירוס עצמי.

שנה של שיקום בה העמדתי אלטרנטיבה בהדרגה ובהתמדה להרבה הרגלים רעים שהתקבעו בי. היה לי את הכלב שלי שצעד ורץ איתי בלילות ובעלות השחר, היה לי את הטאי-צ'י והחברים בחוג, היה לי את אחי ואמי שקיבלו ואהבו אותי כמו שאני ונתנו לי את החופש להתרומם מעל עצמי בלי הטפות ודרישות, היתה לי את המטפלת שלימדה אותי ענווה ושפלות, זמניות ואהבה - אהבה של עיניים דומעות ושוחקות.

לפני כשנה עזבתי את הארץ. רציתי להמשיך את המסע, להעז ולגדול, ולראות ולהרגיש את העולם מזווית אחרת. להיאבק וליצור מתוך תחושה של זר שמתחיל מחדש. אני אוהב להתחיל מחדש כל הזמן, לראות את הפתחים הסמויים מהעין במוכר לעייפה.

מחוסר כל כלכלי, ועולם ומלואו רוחני הצלחתי ליצור מציאויות שממלאים אותי שמחה. יש לי נוכחות, אני יוצר ובורא, אני מרגיש את העולם שאני בא איתו במגע, והעולם מרגיש אותי, וזה משתרשר מי יודע עד איפה.

יצירה יקרה לליבי במיוחד, שכבר קרמה עור וגידים, ועומדת בפני עצמה, עומדת על סיפה של פריצה וגדילה מואצת. היא תגמלה אותי בנדיבות רבה בחודשים האחרונים, נתנה לי כוח כלכלי שלא שיערתי שאקבל לידי שוב, ובעתיד הלא רחוק היא כבר תהיה מציאות שנולדים לתוכה עבור כמה דורות של משפחתי קדימה. זה קצת מפחיד אותי העושר הזה באופק, יודע עד כמה עושר מנוון ומסרס את האושר של הפשטות.

אני עומד לשנות כיוון שוב פעם, מחפש את הפשטות של בעלי החיים, של הצומח, של החקלאות, של אדם שקשה לו ומזיע. שם במיוחד אני אותנטי ובהרמוניה מלאה בין מה שקורה בפנים לבין מה שנעשה בחוץ. אבל לפני זה טיול של אחרי צבא, היעד דרום אמריקה, לאורכה ולרוחבה. לבד.

וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.  (?)

17.2.06

לתת לאצבעות לכתוב

לא להפסיק

זין על מי שלא יהיה

זין

זרם תודעה

בא לי לחשמל אנשים

...,

אם רק יכולתי להיות פונדמנטליסט

לדבוק כמו

לא לראות בעיניים

להחליט ולעמוד על ההחלטה עד מוות

אין אני אינאני אינני

רק החלטה

למחוק את המילה הבוגדנית 'אושר' מהלקסיקון

כל פעם שתבוא לי המילה המקוללת הזו על הלשון

ישר להחליף אותה במילה כושר

כושר

כושר נאצי פנאטי

האקספרימנט של גבלס הנקניק

זהו, השמדתי את המילה המזויינת ההיא שם למעלה

אוחחח זה אחלה כושר

...

...

...

לילה

הוא טוען אותי

אני אוהב את החסר הזה של העולם בשעות האלה

אני מתמלא רק מתוך חסר

אני אוהב דרמה

דרמה

טרגדיה

אנושי להחריד

למצות

לכלות

לנבוע

לשנוא נשים

לשנוא אוכל

לשנוא את האשליה

לאהוב את האמת

אין על האמת המרה

מריר לי בפה

וזה עושה אותי חי

מרות שמייצרת מתיקות

לירוק את המתוק

לא לבלוע

לייצר מתיקות

ולירוק

ולירוק

טפי

יש כבר כרטיס טיסה ביד, סוף החודש בדיוק.

ממשיך בהכנות, בעיקר הנפשיות.

מכין עצמי לבלבול והתעייה נוכח העגל

מכין עצמי להמשכות אחר העגל

מכין עצמי לעבוד אותו בחדווה

מכין עצמי לשכוח מאיפה באתי

מכין עצמי לדעת עוד עגלים

לעבוד ולהשתעבד להם

מכין עצמי להזכרות

לחתרנות ולניתוץ

מכין עצמי לחזור

מכין עצמי

להתקרב

אז איך מערערים מציאות מטופשת ורדופה אינרצית (כמו הכלב שרודף אחרי זנבו), באופן חתרני?

1. תום לב ילדי, תלוש ומפגר למחצה ואובד עצות, ש-"נפל מהירח". לא מפסיק לשאול שאלות, מעורר רחמים ולעג, ואולי גם כעס ועצבנות נוכח הסכנה לערעור התרדמת.

שאלות, רחמים, לעג וכעס הם חומרים חתרניים, רדיקלים חופשיים.

2. חוש-הומור שמח ומבדח (נוכח ומנותק בכפיפה אחת) משקף עיוותי צורה ומחשבה (אנשים אוהבים במיוחד עיוותי צורה), מגלגל את כולם מצחוק, משכיב על הרצפה, מגחיך את כל ההוויה, יוצר אחווה של שכרון מציאות שרוטה, בשאיפה ל-קרועה.

3. ברצינות טוטליטרית יש להקצין את היותך אדם נורמלי למופת בתוך המציאות האווילית, ולדרוש תמיד יותר השתדלות ממי שמסביבך, לנער מהתרדמה השגרתית, ולהציק בפרפקציוניזם ממאיס ("לא יורי, רועעעעי").

עריכה 28.2:

באשר למהות והתכלית:

פאק, ככל שאני חושב על זה יותר אני לא מצליח למצוא פירצה מחשבתית (אוף - אורגזמה) מקיומן של שתי ישויות שהן אחת: הנשמה והבשר, הנשמה הממריאה מן הבשר, מושלת בו, נמשלת על-ידו, חושבת באמצעותו עליו, ומתלבטת ומגכיחה את עצמה בעיני עצמה (הנני כאן לצורך העניין).

האבסורד התלוי-מודעות הזה משגע אותי.

מודעות, תבונה...ככל שמעמיקים יותר, מבינים את המיותרות, גם של המודעות, וגם של כל מה שפיזי. בעיה.

אני אצטרך לערוך מחדש את הפוסט המעורבב למטה.

פתרון כזיכוך אורגזמי, צרכנים כפייתים של פתרונות\אורגזמות.

אם הפתרונות זה מה שאנו מחפשים, אז משם נוצר הצורך\תלות בבעיות. הרבה בעיות - הרבה פתרונות.

(בהקשר הזה ארשום גם שהטכנולוגיה היא ביטוי מושלם לצורך הכפייתי שלנו בפתרון צרכני-אורגזמי בלתי נלאה ונדלה)

זה מעוות, יש הנאה סמויה בלייצר בעיות (שנובעות מהאינטרסים השונים המנוגדים של כל אינדיבידואל), הידיעה שאנחנו (כיחידים או כחברה) נדרש לפתור אותן - מאפשרת מעין ייצור סדרתי של בעיות (הבאת ילדים היא התוצר הכי מובהק ומוחשי) שמספקות הצדקה לקיום העלוב (המוכוון אורגזמי), שעמוק בפנים אנו יודעים שהוא חסר משמעות - כמו בעלי-החיים שמגדלים אותם לתפארתה של שחיתה - שדמם, עיניהם, איבריהם - הפקר.

המהות והתכלית:

החיים כמו שאני תופש אותם הם משחק נבזי בסופו של דבר, משחק סכום אפס - המלאות היא תמיד על חשבון משהו\ מישהו, וכנ"ל גם ההתרוקנות - בחוויה של הסובייקט אין באמת שניים שהם אחד, החשיבה הרוחנית-רומנטית הזו היא אשליה ורמיה עצמית (אבל חשובה וחיונית מאין כמוה מבחינה חברתית-כלכלית) - העולם הוא פיזי להחריד, הרוחניות היא בסה"כ צורך פרשני מפותח של ישויות פיזיות מפותחות על עולם פיזי גועש, אילם וחלול. חלול, במובן שאין מאחורי ומלבדי מראית העין (פלאית ומתוכחמת ככל שתהיה) כלום בעצם. הכל הוא כלום, והכלום הוא הכל - כביכול ביחד בו-זמנית - מה שמייצר אבסורד... האבסורד הוא תוצר תפישתי-נפשי.

זה שאנחנו נבונים מדי בכדי לפרש ולתפוש איך כל האובייקטים נצרפים לכדי הרמוניה אחת שלמה, לא משנה את העובדה שסובייקטיבית-פיזית, אנחנו לגמרי לבד.

זו האמת המזויינת שלי נכון לעכשיו האורגזמי, ואאחז בה עד שיוכח אחרת - הרעב קורס נוכח ההכרה - חדל מרדפים?

עכשיו האשליה המנופחת מחשיבות של האינדבידואל, החברה, הדת, הרוחניות, הצדק, המוסר - הופכת למשעשעת ומרושעת לפרקים.

נשאר רק חיוך עצמוני ומבועת בחלל, ובמה שמתיימר למלא אותו. תקראו לי משוגע :)

הרטיטי את ליבי

האאאאפצ'י