ככל שאני הופך בענייני (במחברת שלי אני נובע אחושלוקי) אני מבין ומצליח לאפיין את עצמי בבהירות - אני אדם חרדתי, משם אני מונע, משם אני מתוסכל, משם אני אבוד בעיני עצמי.
להכרה החדה הזו, הקשה מנשוא, אני מגיע ורואה אותה כמו שהיא.
עכשיו נשאר ל-"שבת" על זה בטיפול הפסיכותראפי - לעזור לי לגאול את עצמי מהצרה הזו.
הקטע המבלבל הוא שהחרדה מוסתרת אצלי היטב, היא עטופה, מוסתרת, מוכחשת. ההכחשה הזו מזינה אותה, מאפשרת לה להשתולל. נדמה לי שהכרה יומיומית בה, ולא התכחשות לה היא הגאולה בעצם, היא הרפואה. אני מרגיש הרבה שלווה ורוגע עם ההכרה החדה הזו שאני אדם חרדתי. דבר והיפוכו. אחדות הניגודים. אללה איסתור איתי.
מה שהכי מתסכל זה שקשה להחזיק בתובנות האלה על עצמך,במודעות הצלולה - תמיד זה נגמר ב: סתור-נגלה-סתור. נדמה שאני מאוהב בלהיות נחל אכזב, זה הכי בטוח כביכול. אף גורם חיצוני לא יהרוס אותי, אני אקדים ואהרוס את עצמי. זה עלוב, וזה אני - אפשר לעצב אני אחר? המחשבה שאולי אפשר היא רומנטית וזרה באמת למהות שלי? אני חלוט? אני מנוי וגמור?
וכולם שווים בעין האקדח ובשפתי הנשיקה
קצה העולם ריח חריף של בדידות מתוקה
...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
