פתחים סמויים מהעין

למה אני חי?

למה אני לא תולה את עצמי?

למה אני נצרך לאחריות שבעצם קיומי?

למה אני מסוגל לשקר לעצמי ולהדחיק את האמת המרה?

למה אני לא מסוגל לשנות את שמי, את שם משפחתי?

למה אני חצוי?

למה אני נהנה מלהיות חצוי?

למה החיים הסתמיים בסיומם כל-כך מחרמנים אותי בהווה?

למה הבדידות ממרטת ערכים חברתיים נשגבים?

למה אני צמא לטפל ולטפח חיים שמחוץ לי?

כשאתה אוהב, האינסטינקט הראשוני הוא לרצות את המושא קרוב, מנוכס, שלך.

אתה רואה את המושא כהזדמנות חד-פעמית, לחיים חד-פעמיים.

יש אחריות עצומה בלקשור את גורלך בגורלו של אחר,

וזה לא מובן מאליו בעיני לרצות לקשור את גורלך עם אדם שהוא אינו הצאצא שלך.

מי אני שאעז לקחת מהצד שכנגד את כל העתידים האפשריים האחרים,

איך אוכל לדעת מראש שאני ראוי?

זו אחריות כבדת משקל שאני מתקשה להקל בה ראש,

והיא אולי גם זרע פורענות שאני משתוקק להפרע ממנו.

שנינו משתמשים באותו אפטר-שייב

יימח שמו, יימח שמי

כמה רכים, נזילים ושפוכים אנחנו מתחת לעור שסוגר עלינו

מערכות מתוחכמות פי כמה מאתנו ארוזות בתוכנו, מאפשרות אותנו

להתבונן באדם מת, מפורק, ולהבין את האמת שמתחת לאשליה

המוות הוא האמת האבסולוטית, הסופית - כל השאר אשליה חיננית

אני רואה אנשים חיים, ואני מסוגל לראות את שקר החיים שעל פניהם

אני מסוגל לדמיין אותם מתים, בלי כל הרוח והצלצולים

לראות אותם חיים ומתגברים לעת עתה על סופם הוא עניין מרגש

כשאתה מודע ומבחין בעניין, הכל מסביב הופך לעוצמתי ומהמם

ההתכחשות המנצחת (ולו להרף עין של חיים) עם כל יום אליו אנו נרתמים מעוררת את התפעלותי

ההתעקשות הלא תמיד מודעת(אפשר להעביר ככה חיים שלמים), הגנטית, לצקת משמעות בחיים, לברוא חיים יש מאין

ההתעקשות הזו מרגשת, וקשה לי לוותר על העונג הכרוך בלממש אותה, גם אם תבוסה ידועה בסופה.

יש לי שכן עם תו חמצמץ ונרגן.

יש לו גם תו של נכה ועמוד עם חנייה שמורה לרכבו.

המנננמאנייק התחמן מחנה את רכבו הנכה בכל חנייה מזדמנת אחרת ברחוב,

על מנת לשמור את מקומו השמור, לרכב של מישהו אחר.

כמה פעמים פינטזתי איך אני מנקב באישון לילה את צמיגיו הנכים של החריין הזה,

אך לא מצליח או ממש רוצה לעשות זאת בפועל.

אבל אם היה כפתור פה לידי, שבלחיצה אחת עליו ארבעת הצמיגים ינוקבו, ותבנית ביצים תמרח לו על הפח,

הייתי פאקינג לוחץ!

התעוררתי מחלום מבאס נורא.

חלמתי שעברו כבר חודשים מאז שהאכלתי את הדגים שלי.

(אין לי בכלל דגים)

לא מצליח להרדם, משחק שש-בש ברשת, שומע קצת ג'אז של דייב ברובק.

הלב פועם, הגב דואב, העיניים כבדות, המעיים מרשרשים.

ואין פאקינג תוחלת.

אהה כן, יש לי את הכלב.

כל הקיום שלי אולי נועד לשרת אותו בסופו של דבר.

לא, אני כל-כך זקוק למשפחה.

נמאס לי להיות כל-כך חופשי.

אני יכול אחרת?

המשך 13.2.05:

עיינתי בפוסט "הסמלים בחלומות" של "לולה". הדגים בהקשרים הבאים מסמלים:

דג: אינטואיציה, הארה רוחנית

 בישול דג: נישואים

 אכילת דג: אושר גדול

א,ב,ג,ד,ה,ו,ז,ח,ט,י,כ,ל,מ,נ,ס,ע,פ,צ,ק,ר,ש,ת           ץ.ם,ף,ך

a,b,c,d,e,f,g,h,i,j,k,l,m,n,o,p,q,r,s,t,u,v,w,x,y,z

0,1,2,3,4,5,6,7,8,9

.

,

;

:

"

'

{

}

)

(

+

-

=

?

!

המוכר והמנוכר. שוב אותו משחק.

רגע אחד חם ונעים, וחלף הרגע.

משחקי בדידות עם אור וצל, ופריזמה אחת מוגבלת.

פס-רחב של אפס-אחת, שלרגע אחד מבליחים לכדי משהו שלם,

ויוצאים מהקשרם אל האיין.

הפירוק וההרכבה הזה שאנו לוקחים על עצמנו, בתמציתו הוא אחד.

רק ההקשר משתנה.

בסופו של דבר אנו אוספים וסופרים הקשרים.

על ההקשרים אין לנו ממש שליטה - זמן, מקום וחברה הם הקובעים והמעצבים - והם כאוטיים בעצמם.

ובלי תקשורת ואינטראקציה אין הקשרים.

יש רק וירטואליה.

ווירטואליה היא חלום שמאבד את משמעותו כשמקיצים.

האינטראקציה בחלום היא מעוותת, לכן ההקשרים שמייחסים לה הם רופפים.

ואני תוהה על חיי.

היה או לא היה?

ומה זה משנה בעצם? (וזה פאקינג לא משנה!)

ותמיד תמיד רסן של התכנסות.

ומתחת לרסן אדם נזיל, שזקוק נואשות לכמה צירי חיים בדחיפות.

אולי ילד\ה?

כן, כבר כמה שנים סביב אותה נקודה.

ואת האומץ עוד לא מצליח לאזור.

מטרידה ומקוממת אותי האנוכיות שמאחורי הצורך הזה.

אנוכיות קיומית כגזירה.

מה ששם אותי במשבצת הכי שנואה עלי:

איבוד שליטה.

וזה נראה לי כמו איבוד השליטה הטוטאלי.

בלגדל כלב או חתול יש שליטה טוטאלית, לא בהבאה ובמחוייבות לאדם חדש.

ואף על פי כן, אין דרך אחרת...

אני חש שזהו צורך קיומי עבורי.

מתוך החלטה אסטרטגית מתבקשת ונובעת,

אני "יוצא למסע" בחיפוש אחר נפש תאומה ורכה,

לצרכי גדילה והפרטה משותפים.

ראית אותם כשעוד היו אנשים רגילים.

רגילים, אבל עם ניצוץ מיוחד בעיניים. ניצוץ של רעב להיות במקום הנכון, בזמן הנכון.

ראית אותם עושים את זה. חלקם בקנה המידה המיליארדי, חלקם בקנה המידה של המיליונים.

ראית ופנטזת להיות כמותם כשעוד היית נער.

לטפס על ההר התלול הזה רצית גם.

לאחר הצבא ישבת כמה חודשים בבית. היית טרוד איך לעשות את זה.

עבדת חמש שנים בשתי עבודות. ולמדת. למדת סביב השעון בלי חיי חברה כמעט.

בלילה חילקת עיתונים, ביום למדת, ובערב משמרות.

אספת ממון והשכלה. ממון בעבור ההשכלה, והשכלה בעבור הממון.

לבדך.

והם, אותם אנשים שהם משפחתך הקרובה והרחוקה היו עסוקים בשלהם, אך כבר לא עם הניצוץ הרעב והשמח בעיניים.

סטריקטלי ביזנס מנוכר אליך ואל המשפחה. לא נגישים.

אחד המשיך וממשיך עד היום לייצר ממון רב על בסיס יומי. השני נקלע לסחרור של מגלומניה עם אשראי בנקאי במיליארדים, ולפני כמה שבועות הוכרע ע"י הסרטן, כשהוא ומשפחתו חסרי כל.

ואתה,

בגיל 28 הפכת למיליונר שחלמת להיות. עשית עסקאות מבריקות, ראית את הנולד, וגם מזל רב לא היה חסר לך.

בתקופה של שנתיים כל מה שנגעת בו הפך לזהב.

כל מה שחשקת בו היה שלך.

אבל אז התחילה לכרסם תחושת הריקנות והפחד.

סיפוק בעשיית ממון איבדת, ופחד מהכוח הזה שלא הכרת, ופתאום התוודעת אליו - אפף אותך.

מסביבך אנשים מסתבכים וקורסים, ואתה ממשיך לרוץ מעלה.

הכוח הזה הימם והשחית אותך.

ואז באה ההתמוטטות.

אלכוהול, סמים, סקס.

ובלב שינאה.

שינאה על שאובייקטיבית אתה על גג העולם, אך בפנים מרוקן ופרנואיד, כמו שלא ידעת שאתה.

הסבת לעצמך כאב, כי רק ככה הצלחת להרגיש.

הרס עצמי.

רק מתוך הכאב הזה שהבאת על עצמך, חשבת שתוכל להרפא.

די.

אני חושב שאתה בכיוון הנכון עכשיו.

אני מרגיש שכן.