פתחים סמויים מהעין

הקצתי מחלום מתוק ומחרמן הבוקר.

ובחלומי, אני עובד בחלוקת עיתונים בלילה\לפנות בוקר עם אופנוע [עבודה שעשיתי (לפני כשתים עשרה שנים) במשך שלוש שנים].

בעוד אני "תופר" שכונה של וילות, מזגזג בין רחובות מקבילים אני רואה משהו הזוי לחלוטין. בחורה גבוהה דוחפת עגלה (כמו של הוולמרט) עם מזרון זוגי עליה. השעה שלוש וחצי לפנות בוקר. לעצור או לא לעצור? אני מתלבט ובינתיים ממשיך לעבוד כשהיא מלווה אותי במחשבתי. אח"כ אני שם לב שהיא הולכת במסלול שלי, וכל פעם אני חולף על פניה. אני מתקרב אליה עם האופנוע, מוריד את הקסדה, מחייך ובלי לחשוב פעמיים אני שואל אותה: "אפשר להתחתן איתך?". היא נותנת בי עיניים חומות-כתומות כמו ויסקי, חודרת לי לנשמה עם העיניים האלה, ולא פוצה פה. משום מה החיוך מתרחב לי. היא לבסוף אומרת: "הנני כאן".

"הנך כאן, בהחלט". שותק. ממשיכים להתבונן זה בזה.

"הנך יפה רעייתי" יוצא קול מפי.

אני מושיט לה יד, היא לוקחת אותה ואותי, הכל מאחורינו - עגלה עם מזרון זוגי לפנינו.

BEAM ME UP SCOTY

יש ספרים שנחרתים בזכרון, לא בהכרח בגלל שהם ספרי מופת שמהממים את העולם בתבונה ובתובנות - אלא פשוט בגלל שהם באו לך בזמן המתאים, ביארו והאירו על דרך הפרוזה ערפילים ואפילה.

אל הספר של אנדריאה דה קרלו, "שניים מתוך שניים", הגעתי דרך ביקורת במוסף ספרים של ידיעות אחרונות בשנת 94'. את הביקורת כתב איש בשם בועז כהן. הביקורת הרשימה אותי, ודאגתי להשאיל אותו מן הספריה כמה ימים לאחר מכן.

אני לא יודע למה, אבל נזכרתי בספר הזה אתמול בלילה, אבל לא זכרתי את שמו. כתבתי מייל לבועז כהן, סיפרתי ושאלתי האם הוא זוכר ספר של סופר איטלקי ששם הגיבור הוא גווידו. הוא זכר, וענה והרחיב בנחמדות.

אני כמעט ולא זוכר דבר מעלילת הספר, אני רק זוכר את החוויה שלי כקורא בגיל 20 בערך. החוויה היתה חזקה מספיק בשביל לגרום לי להיות סקרן היום ללכת בעקבותיה, ובעקבות הבחור בן ה-20, ולקרוא את הספר שוב. רומנטיקן מזדקן שכמותי (חיוך אטרוסקי פנימי).

ערב מעולה היה הערב.

הונחה לפתחי הזדמנות לפרוייקט מסחרי כאן בארץ, פרוייקט שאורכו יתמתח לכדי עשרה חודשים.

פרוייקט שתוחלת הרווח שלו נמדדת בצבירת נסיון וקשרים, אופנה ושעשועים, וכסף ששווה ערך לדירת שני חדרים וחצי שווה במרכז ת"א (או ארבעה חדרים וחצי בנס-ציונה).

אני אשקול טוב טוב ואתייעץ בסוף השבוע הזה, ובעשרת הימים הבאים דברים ייחתכו לכאן או לשם (הפרוייקט בחו"ל).

אני מקבל הרבה סימנים שהאלים והאלות רוצים אותי פה בינתיים.

תהייה רטורית: על חשבון מי אפשר להרוויח שני חדרים אקסטרה ככה בקלות בנס-ציונה? לאלוהי ההיצע והביקוש הפתרונים.

האבן מפה, תמשיך להתגלגל איתי גם לצפון אמריקה.

אני מקווה שהיא לא תעורר בעיות בטחוניות במסעותיה חובקי העולם.

אני אשמח להמלצה מכל אחד מכם, ציפורים נודדות, לספר טוב לקחת איתי למסע. אני זקוק לספרים שילוו אותי, עם פוטנציאל נחמה ושמחה, שאפשר יהיה לקרוא אותם מספר פעמים לאורך התקופה. אני פתוח לכל הסגנונות.

אני מתכוון לקחת איתי עשרה ספרים בסה"כ. בינתיים יש לי שני ספרים שאני לוקח בוודאות.

1. התחלתי לדבר בגיל שנתיים וחצי. עד אז התבוננתי ועשיתי חושבים.

2. יש לי רישיון על טרקטור מגיל 16, מהתקופה בה גרתי בקיבוץ בצפון.

3. רצים לי כל הזמן מספרים ומילים בראש, אני מאד אוהב לחלק בחצי שוב ושוב.

4. אני נוטל כל יום כמוסות שמן דגים, אומגה 3.

5. אני שמרן בכל מה שקשור לאכילת בשרים, חזיר הוא טאבו פסיכולוגי, שאין לי שום עניין להפטר ממנו.

5 דברים שאתם הולכים לדעת עלי:

1. אני על סף נסיעה לארה"ב וקנדה, לפרוייקט של ארבע שנים (אם אשרוד את השנה הראשונה). אני לוקח את הכלב איתי.

אני נרגש מחד, ומרגיש תחושה של נוכח-נפקד בפרק הזמן של הסידורים עד לנסיעה.

2. במשך 5 שנים התעשרתי במהירות, הסתחררתי, איבדתי את עצמי, והמיליונים נדדו לאן שנדדו.

היום, את עצמי אני מוצא וחש בכל יום כמעט, ואני מרגיש שלם יותר מאשר אי פעם.

3. אני מאד אוהב להתבונן בעצים (אחרי שנים ארוכות שלא הבחנתי בהם), הם מזכירים לי את הילדות.

השורשים העמוקים שבאדמה, הגוף הניצב והנוכח, והצמרת השלוחה השמיימה - כל המורכבות החיה והסמלית הזו מרגשת אותי.

הכי אני אוהב את עץ האורן, ולפני כשנה הוספתי את שם העץ לשם משפחתי.

4. תמיד נמשכתי לנשים בטווח הגילאים של 30-40, עוד מגיל העשרה. אם פעם זה היה נועז ו-"אסור", היום זה מגרש המשחקים הטבעי שלי, רק שהיום הנועז וה-"אסור" מבחינתי הן בנות ה- 20-25 שפעם לא עניינו אותי.

5. אני לא שוכח את מי שעשה עימי חסד, אפילו קטנטן. מהמשפחה, עד למורים מיוחדים לאורך הדרך, מאנשים טובים שנקרו בדרכי, ועד לנשים היוצאות דופן שזכיתי שיאהבו אותי. חסדים מלווים גם באובדן ופרידה, ופעם אובדן היה גורם לי לסבל רב. למדתי לקבל גם את זה (לא ללא כאב), לאחר שהבנתי שגם אני גרמתי לתחושת אובדן לא פעם.

תודה טלי על השירבוט וההזדמנות.

אין לי כ"כ למי להעביר, רוב מי שאני מכיר פה, כבר עמוק בפרוייקט.

החלומות שהיו לי הלילה הזכירו לילות של הזיות של חום גבוה. ולא היה לי חום.

היה צחוק (התעוררתי מספר פעמים מתוך צחוק שכל הגוף לקח בו חלק), היה סקס, היה רצח (בחורה מהחוג, נדקרה כשחזרנו מטיול קבוצתי), היה בכי.

היתה גם בחילה וקרקורי בטן.

עוד כשבועיים נותרו למי שרוצה להשתתף בפריימריס.

אני מעריך ומאמין בעמי איילון, והייתי רוצה לראות אותו בעמדה בכירה בהנהגת המדינה.

הנסיון להוביל שינוי, ערכו גדול בעיני. אין ודאות להצלחה, יש רק תקווה והשקעה. והתמדה.

מוסיף את הטיפה שלי לזרם.

אתמול איזכרתי בפוסט את הרב והוגה הדיעות האמריקאי.

ובכן, שמו הוא אברהם יהושע השל, ודרור בונדי מגיש רשימה מרתקת ומעוררת מחשבה אודות האיש.

להלן טעימון:

נראה כי השאלה, "כיצד ניתן להיפגש עם אחר?", היא השאלה שהטרידה את השל יותר מכל. אם אני סובייקט בעל מעמד ראשוני, לא אוכל להיפגש עם אחר. לסובייקט החושב אין אלא "תופעות", לסובייקט החווה אין אלא חוויותיו, ולסובייקט קורא הטקסט אין אלא פרשנותו. אם אני אינני אלא "סובייקט", לא ייתכן דיאלוג אמת. נימה זו מזכירה את ביקורת החשיבה המערבית של מרטין בובר ושל עמנואל לוינס, אך האלטרנטיווה שהציע השל ייחודית היא. בשורות הספורות שלהלן אנסה להצביע על מגמתו העקרונית.