|
קטעים בקטגוריה: \.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
"כיצד ניתן להיפגש עם אחר?"
אתמול איזכרתי בפוסט את הרב והוגה הדיעות האמריקאי.
ובכן, שמו הוא אברהם יהושע השל, ודרור בונדי מגיש רשימה מרתקת ומעוררת מחשבה אודות האיש.
להלן טעימון:
נראה כי השאלה, "כיצד ניתן להיפגש עם אחר?", היא השאלה שהטרידה את השל יותר מכל. אם אני סובייקט בעל מעמד ראשוני, לא אוכל להיפגש עם אחר. לסובייקט החושב אין אלא "תופעות", לסובייקט החווה אין אלא חוויותיו, ולסובייקט קורא הטקסט אין אלא פרשנותו. אם אני אינני אלא "סובייקט", לא ייתכן דיאלוג אמת. נימה זו מזכירה את ביקורת החשיבה המערבית של מרטין בובר ושל עמנואל לוינס, אך האלטרנטיווה שהציע השל ייחודית היא. בשורות הספורות שלהלן אנסה להצביע על מגמתו העקרונית.
| |
שיר ערש למרים
מאת ריכרד בר-הופמן
נומי ילדה, - השעה מאוחרת!
הנה, למנוחה שקעה שמש זוהרת,
מעבר הרים היא באודם גוועה.
שמש ומוות לא תדעי עוד עתה,
עיניים תשאי אלי אור ואל חום.
שמשות עוד רבות יבואוך בבוא יום,
נומי ילדה, - הרדמי ילדת-תום!
נומי ילדה, - רוח ערב עוברת;
לאן היא נושבת, מאין חוזרת?
כל הדרכים כאן לוטות עלטה
לך, וגם לי, לכולנו, ילדה!
סומים - כך נלך בודדים ביתום,
איש ללב איש לא יחיש כאן שלום, -
נומי ילדה, - הרדמי ילדת-תום!
נומי ילדה, - אל תשעי לדברי!
לי - הם גורל ולך - הד בן-גיא;
הד כמו קול רוח ומים קולחים
לי הדברים - אולי פרי של חיים!
כל שהשגתי עמי ירד תהום
איש להוריש לא יוכל כאן מתום -
נומי ילדה, הרדמי ילדת-תום!
מתוך "חוויה", הוצאת עקד, 1968
(אובאבוי, הוצאת עקד)
| |
שירה והבקעה
גילוי הלב, שיחה עם אריאל הירשפלד
מאת דרור משעני
מתאבן:
אתה מלמד שירה באוניברסיטה, אבל באחד הרישומים אתה כותב שאי אפשר ללמד שירה; שהדרך היחידה ללמוד שירה היא ללמוד אותה בעל פה.
"אתה צריך ללמד הרבה מאוד שירה כדי לגלות שאין מה ללמד. אני חושב שהדבר שיכול לקרות לכל אדם קורא שירה זה שהוא ייתן לשיר לעבוד בעצמו, באופן הולך ונמשך, שהוא יקרא אותו הרבה פעמים ויראה את הריכוז העצום שנוצר בין המלים ומתוך המלים. מה שעשתה מערכת החינוך הישראלית עם שירה, לעומת זאת, הוא אחד הדברים הנוראיים ביותר שהתרבות הישראלית עשתה. וזה משום שהיא עשתה לה תמיד דקונסטרוקציה נוראית: היא הפשיטה ממנה את הרעיון והעמידה את הצורה כאיזה מין צרה נוספת. והמפתיע הוא שהיא לא השתחררה מזה עד היום. הרי כך מפסידים את המקום האינטליגנטי שלה, את המקום המרוכז. והמקום הזה יכול להיחשף רק כשאתה קורא את השיר עצמו יותר ויותר, יותר ויותר לאט. ללמד לקרוא זה בעצם ללמד לקרוא לאט. להתבונן יותר. זה הכל. וכששיר עובד לבד, אז אין עליו. זה יותר מרוכז מכתיבה פילוסופית, שירה. מה שיש בכתבי הפילוסופים אתה לפעמים מוצא בשיר אחד. ואין מה לדבר שזה יותר יפה, בדרך כלל".
אתה כותב באחת הרשימות בספר, על הבדידות ההכרחית למצב של קליטת האמנות; הספר הזה הוא ניסיון לשתף בכל החוויות "האוטיסטיות" האלה.
"כן, זו בדיוק הכתיבה. היא מבקיעה את האוטיזם של ה'לחיות', שקשור לפחות אצלי, אבל זה גם נראה לי אוניברסלי, בבדידות נוראית. לחיות זו בדידות קולוסאלית, שמובקעת רק במצבים מאוד נדירים של אהבה. אני יכול להגיד שטעמתי את ההבקעה הזאת, ולא רק עם בתיה - גם עם הילדים ובעוד זיקות חזקות שיש לי עם אנשים - אבל ה'לבדיות' של הדברים העקרוניים ביותר היא המצב. היא המצב. והכתיבה היא הגשר המשוכלל והיפה ביותר מעליה; כמו הדיבור, בעצם, אבל בעוד שדיבור רגיל הוא גשר שאפשר ללכת עליו רק הלוך, כתיבה היא גשר שאפשר ללכת עליו הלוך ושוב".
| |
להיות שמח
מוכרחים?
מאת ארנה קזין
מתאבן:
"אין אנשים עצובים באתרי שידוכים; זה קצת מוזר, לפחות במחשבה ראשונה. קראתי עשרות "כרטיסי ביקור" של גברים ונשים שמחפשים בני זוג, שותפים לחיים. הם מבקשים אהבה, חברות, אוזן קשבת, ביטחון, אולי אפילו גאולה. אבל אף אחד מהם אינו עצוב. אחדים מהם מעידים על עצמם שהם מורכבים. אחדים אפילו מרהיבים יושר ומספרים שהם קשים לפעמים. אבל אין קדרות. אין תוגה מוצהרת."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
