פתחים סמויים מהעין

רוץ בן סוסי, רוץ ודהר! רוץ בביקעה, טוס בהר! רוצה, טוסה, יום וליל - פרש אני ובן חיל!

"טקסטיל" של אורלי קסטל-בלום

מאת אסתי אדיבי-שושן

מתאבן:

על סף מותה של אמנדה נזכרת לירית שאמה אמרה לה: "מוות הוא פרימה של חוט ממרקם החיים". בבדידותן, ובאימתן מתהליך הפרימה, משתוקקות הדמויות כולן לחזור ולהירקם ב"מרקם החיים", וביטוי לכך הוא עיסוקן בקורים, חוטים, בדים וטקסט-טקסטיל. זו המשמעות של פניית משרד הביטחון לעירד האודיסאי, שיפתח חליפת הגנה נגד טרור מקורי עכביש, וזו המהות הפנלופאית, הטווה לנצח, של כל נשות הרומאן. לירית, האחרונה בשושלת הנשית, נוסעת בסוף הרומאן ל"עין-כיסופים-איחוד", לפגישה עם מגדל כותנה אורגנית, ומשננת לעצמה בתוך כך את מורשת האם, על ההכרח בפעולת החיבור והאריגה, הדיאלוגית מעצם טבעה, כמרפא יחיד לאימת הבליה והכליה: "שתי זה אנכי, וערב זה אופקי. בדים עשויים מחוטים. חוטים עשויים מסיבים".